ניסיתי לשכנע את אשתי פעמים רבות לנסוע איתי למינכן, לעיר היפהפייה שבה נולדתי ולנופי ילדותי. היא מסרבת. המשפחה שלה לא נספתה בשואה, שלי כן. אבל אני נוסע לגרמניה, והיא לא מוכנה לשמוע. היא מתעלמת מהמוני הישראלים שנוסעים לבלות בברלין וביער השחור, ומתעקשת שהיא מוכנה להגיע לכל מקום בגלובוס - רק לא לגרמניה. 
 
ניסיתי לבדוק את ההנחות שלה. הרי אנטישמיות חריפה הייתה גם בפולין, ובאוקראינה, ויהודים נטבחו גם במקומות אחרים. היו פוגרומים ועלילות דם ברחבי רוסיה, ופרשת דרייפוס התחוללה בכלל בצרפת. אבל היא נשארת איתנה בדעתה שקיימת הבחנה. למען האמת, הבחנה כזו אכן קיימת. קודם כל, בין גילויי אנטישמיות לכל סוגיה לבין השואה כתופעה ייחודית וחסרת תקדים בתולדות האנושות. ושנית, בין גרמניה הנאצית שהייתה המוח מאחורי מכונת ההשמדה, לבין שאר האומות שחלו במחלת האנטישמיות ונטלו מדי פעם חיים של יהודים כדי לשכך את כאבי שנאתם.
 
יש היגיון רב בהבחנה בין רצח ואפילו טבח ספורדי לבין תעשייה של רצח. פס ייצור המוני המבוסס על חזון ברור, תהליכי ייצור, אמצעי ייצור ולבסוף מוצר, שהינו מוות, שהריח שלו עולה דרך עשן הארובות. היינו במחנה ההשמדה במאוטהאוזן באוסטריה, זה המקום הכי קרוב לגרמניה שאשתי הייתה מוכנה להגיע אליו. שמענו על אותה אישה שמחלון ביתה צפתה בגרמנים יורים ביהודים והגיעה למשטרה להגיש תלונה. התלונה לא הייתה נגד הזוועות שבהן צפתה מדי יום; היא התלוננה על כך שעושים אותן מול ביתה. למה שלא יעבירו את הפעילות למקום אחר? היא ביקשה.
 

חלפו כבר למעלה מ־70 שנה מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה. גרמניה היא ידידה של ישראל, ומבין כל המדינות שבהן האנטישמיות רוחשת היא הכי מודעת למלחמה באנטישמיות. אבל גם בגרמניה ובאוסטריה, כמו במקומות אחרים באירופה, עיתונאים שואלים אם לא הגיע הזמן להרפות, לשכוח, לשחרר את העם היהודי מטראומת השואה. אני מוכן להעניק לעיתונאים את הקרדיט על כך שהשאלות לא נובעות ממקום רע. שהקושי, הבושה ואי־הנוחות שהם חשים לנוכח העובדה שהשואה צמחה מחיק התרבות המערבית האירופית הנאורה, גורמים להם לרצות להדחיק אותה ככל שניתן. אשתי סוברת שהן חלק מלבושה של האנטישמיות החדשה. 
 
כשחזרנו ממאוטהאוזן שאל אותי עיתונאי אוסטרי אם אנחנו לא עושים שימוש יתר בשואה, ואם לא הגיע הזמן להגיע לנורמליזציה רגשית ביחס אליה. אשתי התערבה ושאלה למה אף עיתונאי לא שואל את היפנים אם הם מוכנים להגיע לנורמליזציה רגשית ביחס לפצצת האטום שהוטלה בהירושימה ובנגסקי. 
למה לכל בר דעת זה נראה מובן מאליו שהיפנים יכולים להתבוסס בזיכרון שלהם, לבנות אנדרטאות ומונומנטים ולקדש את יום הזיכרון שלהם, אבל כשמדובר בישראל, מצפים מאיתנו שנרפה. אגב, פצצת האטום בהירושימה הוטלה באקט מלחמתי וקטלה כ־80 אלף איש. בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים. ראוי גם לזכור ולהזכיר כי העם היהודי לא הכריז מלחמה על גרמניה, גם לא על כל עם אחר ששנא אותו ורדף אותו. 
 
להפך, האנטישמיות הייתה מאז ומתמיד מלחמה חד־צדדית. היהודים שימשו שעיר לעזאזל למנהיגים מניפולטיביים ולהמונים מתוסכלים. מעולם לא הכריזו היהודים מלחמה או ניסו להשתלט על מדינה ולאום שבקרבם חיו כמיעוט נרדף. הם ניסו להיות חלק, להיטמע, ללמוד את השפה המקומית, אפילו להמיר את דתם ולהתנצר. כלום לא עזר. הנאציזם הוכיח שאתה יכול להוציא את עצמך מהיהדות, אבל אתה לא יכול להוציא את היהדות מהווייתך. השואה, שהינה הפשע הגדול ביותר נגד האנושות שבוצע אי־פעם, לא יכלה להתרחש ולהשיג שיתוף פעולה של כל כך הרבה אנשים ללא המסורת האנטישמית, שהיוותה מצע גידול מצוין לתורת הגזע ולמימושה.
 
המסורת האנטישמית הזו לא נעלמה מהעולם. היא הפכה לחלק מהדנ"א של עמי אירופה, והופצה עם הנאצים לדרום אמריקה. עם גלי ההגירה מאירופה נחתה גם בארה"ב. אצלנו, קל"ב, ברשות הפלסטינית, "מיין קאמפף" הינו רב־מכר, והכחשת השואה היא כלי מרכזי בפרופגנדה המוסלמית והערבית נגד ישראל. והיא לא הייתה מצליחה כל כך יפה להשתרש באירופה, אלמלא המסורת האנטישמית, שרק חיפשה דרך חדשה לארוז את עצמה ולהתחפש לנאורות מערבית.

 
במסווה של רחמנות 
 
אז מה מאפיין את האנטישמיות החדשה? קודם כל הפוקוס. האנטישמיות החדשה רואה במדינת ישראל את מרכז חיי העם היהודי, את השעיר לעזאזל החדש, את המקום המנקז אליו את תהומות השנאה. מדינת ישראל היא הגירוי החדש המפעיל את שנאת היהודים. אם פעם ספגנו שנאה בעיקר מהימין הפוליטי, המתגבש סביב הזהות הלאומית ודוחה את היהודים כזרים, הנבדלים בדתם ובשפתם, הרי שעכשיו אנחנו חווים שנאת ישראל דווקא משמאל המפה הפוליטית, מהליברלים, ההומניסטים והפציפיסטים.

השנאה הזו באה לידי ביטוי בארגוני החרם על ישראל, בהצבעות האוטומטיות באו"ם, במשטים לעזה ובפעילי השמאל והעיתונאים יפי הנפש, המגיעים לישראל כדי לשרת את הנרטיב הפלסטיני השקרי ובניסיון לקעקע את המוסריות שבה פועלים ישראל וצבא ההגנה לישראל במלחמתם בטרור. ועוד חמור מזה, בניסיון לקעקע את המוסריות של עצם קיומה של מדינת ישראל. 
 
קל לזהות את האנטישמיות החדשה הבאה משמאל. היא תמיד תפנה אצבע מאשימה כלפי ישראל. במסווה של הומניזם נאור ורחמנות היא תעדיף מסכנות פלסטינית מזויפת על פני העובדות המוצגות על ידי ישראל. היא תעדיף את דוד השאהיד על פני גוליית היהודי העומד עם רובה במחסום ושתי ידיו קשורות מאחורי הגב, ועוצר בגופו את הצעיר הפלסטיני שמתחת מעילו מסתתרת חגורת הנפץ, או שמפנה את הלחי השנייה לפלסטינית הסוטרת לו. היא תקבל את הטיעונים השקריים הפלסטיניים בדבר הכיבוש היהודי ביהודה ושומרון, אף על פי שהשטחים היו בשליטה ירדנית ועד 1967 מעולם לא ניסו הפלסטינים לטעון אפילו שהם עם. 
 
ב־1967 הפגיזה ירדן את הכנסת ואת מערב ירושלים. במהלך המלחמה שפרצה בעקבות זאת נכבשו יהודה ושומרון, שהיו בסיס לתוקפנות הערבית. אלו לא סתם חבלי ארץ: אלו חבלי ארץ שאליהם ביקש העם היהודי לחזור. כל ההיסטוריה הלאומית והדתית של העם היהודי מחוברת לאזורים אלו. התושבים היהודים המתגוררים שם הינם אנשים איכותיים, התורמים לפיתוחה ולשגשוגה של ישראל וגם לביטחונה. אבל מעבר לגדר מתגורר עם המטיף לשנאת ישראל, מחנך לטרור, מסית במסגדים, מכחיש שואה ומעריץ את "מיין קאמפף" ואת הנאציזם. ודווקא הם מצליחים לעורר הזדהות בשמאל האירופי. 
 
מהם יוצאים המפגעים, הם מכשירים את הטרור ומגדלים דורות חדשים של מתאבדים היוצאים לשחר לטרף בתוך אוכלוסיות אזרחיות, גם ברחבי אירופה וארה"ב. וכשישראל מנסה בסה"כ להתגונן, מדביקים לה הבורים ההומניסטים את הכינוי "נאצים". זה עוד אחד מסימני הזיהוי של האנטישמיות החדשה: הניסיון הנואש והאובססיבי להציג את ישראל כאילו היא נכנסת בנעלי הקלגסים הנאצים. הניסיון להדביק לנו פשעי מלחמה וניסיון לרצח עם.
 
ההשוואה של הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואני אומר את זה בביטחון ובגאווה, לצבא הנאצי מעידה על בורות ועל שנאה שורשית לישראל, על היעדר חינוך בבתי הספר באירופה. בישראל לימודי השואה הינם חלק מלימודי הבגרות. ילדים לומדים על שואה לא רק כדי להכיר את ההיסטוריה, אלא גם כדי להבין כיצד עליהם לנהוג כבני אדם ואיך להימנע מתרבות של עדר; כדי לדעת ולהבין שלכל אדם יש אחריות אישית על מעשיו, וכדי להציב רף מוסרי גבוה לכל בוגר מערכת החינוך הישראלית. 
 
אצלנו פעולות שמעליהן מתנוסס דגל שחור של אי־חוקיות אינן נופלות בין הכיסאות. אי אפשר מצד אחד לומר: "אני רק נתתי את הפקודות", ומצד שני: "אני רק ביצעתי פקודות". חיילים ישראלים לפעמים מסכנים את חייהם ממש כדי לא לעשות טעות ולהכתים את המדינה בגלי ביקורת לא מוצדקים. זה אבסורד. אבל אלו החיים.

 
שנאה בחסות הרשת 

מי שחולה במחלת האנטישמיות שונא את היהודים אפילו על כך שהם עברו את השואה. ממש כך. לכן קשה לו להתמודד עם זה שאנחנו ממשיכים לדבר עליה ולהביע את חששנו משואה נוספת. בשבילנו, היהודים, השואה היא טראומה שמדברים עליה כדי לנקז את הכאב החוצה וכדי להביע את החרדות הקיומיות. אבל אנטישמים רואים בשואה נכס של העם היהודי. ואם השואה היא נכס, אז למה שלא ינסו לנכס לעצמם חלק ממנה? הראשונים לכך היו הפלסטינים, שהחלו לציין את יום העצמאות הישראלי כנכבה, השואה שלהם.  
 
האנטישמיות החדשה, כפי שחושפת מערכת הסייבר שלנו שנועדה לנטר פעילות אנטישמית ברשת, חיה ונושמת בפייסבוק ובטוויטר. רק החודש הועלו 409 אלף פוסטים אנטישמיים על ידי 30 אלף איש, ומדי יום מועלים לרשת כעשרת אלפים פוסטים אנטישמיים בממוצע. הנה לכם אנטישמיות חדשה: כבר לא צריך לצייר צלבי קרס על קירות, כמו שאומר שר החינוך, נפתלי בנט, הם קיימים על הקיר של הפייסבוק.

את האנטישמיות הזו צריך לנטר, כי כולנו יודעים כמה כוח יש לרשת. הרשת הובילה את האביב הערבי לרחובות ויצרה מהפכות בתוניסיה ובמצרים. אנחנו צריכים לוודא שלא יהיה לנו כאן אביב אנטישמי בסיועם של מיליוני המוסלמים, ההולכים ומשתלטים על אירופה וארה"ב כחלק מתוכנית השלבים להחזרת הח'ליפות הערבית, לג'יהאד ולחיסול ישראל.