הוא מסוג האנשים המבוגרים האלה שאי אפשר להפסיק לבהות בהם. כאלה שעל פניהם ניכר שהיו פעם דון ז'ואנים מחוזרים, ואלוהים שנישק אותם כשנולדו הותיר להם גם כמעט בגיל 95 את הזקיפות הזאת והכחול של הים שיוצא מהעיניים ומביט בך במבט מלא עצב על מה שנגמר מוקדם מדי ואולי על זה שעדיין לא נגמר. כי די, כמה כבר אפשר למשוך כשאתה לבד, על אף שאתה לא בודד ומוקף תמיד בצעירים שרק רוצים בחברתך.
עם מראה כזה וצלילות מחשבה כולם רוצים לשוחח איתו כל הזמן, אריק איינשטיין של פארק הירקון קוראים לו. זה מצחיק להביט מהצד ולהבין שלפעמים אנחנו שוכחים שלהליכון יש קצב אטי יותר מהמחשבות שמתרוצצות בראשו או מקצב ההליכה שלנו. הוא הישראלי היפה של פעם, התל־אביבי האמיתי הזה שאנחנו אוהבים לצלם בכתבות צבע שמסכמות בצער מה קרה לישראליות. אני לא יכולה להזכיר את שמו האמיתי, כי הוא קורא כל מילה שנכתבת בעיתון כלשהו, בן הדור שמסרב להאמין למשפט “הפרינט מת". “הוא לא מת, הפרינט חי וקיים", הוא אמר, ואני ודאי שמאמינה לדבריו. הרי אני פה, לא?
אני רואה את תשוקת החיים שבו אבל גם את התהייה על כך שהוא נשאר לבד אחרי שאיבד מוקדם מדי את מי שיקר לו, כולל ילדיו. “תעשי ילד, אחד זה מספיק", הוא אמר לי עוד לפני שהספקתי להוציא הגה, ולשמחתי עוד בטרם אמרתי לו שאני לא חושבת שאני שם. ידעתי שזה רגיש.
אבל מנגד גם למדתי בחיי לא להתחייב לשום דבר. לא הבטחות נחרצות, לא דעתנות יתר בנושאים שאני לא מבינה בהם, וכמובן להפסיק עם הניסיון לנבא את העתיד שלי ולהחליט מה יהיה טוב עבורי בעוד שנה או בעוד חמש שנים. פשוט לזרום בגמישות מחשבתית עד כמה שניתן.
לא יכולתי לשאול אותו אם הוא לא מצטער שהיו לו והם כבר לא כאן, כי בסופו של דבר זו הסיבה לכך שאנשים מביאים היום ילדים לעולם, כדי לא להזדקן לבד. איכשהו במהלך חיי ראיתי שזה דווקא קורה אחרת. אלה שמתו מוקפים באהבה היו דווקא מי שבחרו לא לגדל ילדים, בין שמתוך החלטה של רגע ובין שמחוסר יכולת.
אין מנוס
כמה ימים אחרי הפגישה עם האריק איינשטיין של פארק הירקון ישבתי באיזו מסעדה מפונפנת בתל אביב לפגישת עבודה. כשהאישה שישבה מולי הבינה בת כמה אני, היא לחשה בשקט: “רגע, וילדים?", חייכתי ואמרתי “לא". ואז הייתה שתיקה. “לא, זה בסדר", היא מיד אמרה, כאילו כדי לאושש את ה"לא" שלי בהסבר רציונלי שיניח את דעתה, כי בטח יש בעיה. עד עתה הייתי עונה ב"לא" או ב“טרם", אם ידעתי שמי שעומדים מולי לא יוכלו להכיל את הלא הכמעט נחרץ שלי.
לא הייתי צריכה להיות מופתעת מהשאלה, מהפאוזה ואולי גם מהתגובה הכמעט מתבקשת שלה, זו שחיכתה שאומר משהו בהתנצלות ואניח את דעתה. גם אני סקרנית לחייהם האישיים של אנשים שאני פוגשת, אלא שהרגע הזה נחקק לי בראש משום מה ואפילו הרגיז אותי קצת, כמו זמזום טורדני של מקרר כשאת מנסה להתרכז במשהו. ממש קיוויתי לשכוח מלהעלות את הסיפור ולמצוא נושא אחר לטור, אבל משזה מיאן להופיע הבנתי שככל הנראה אין מנוס.
לא הבאתי ילדים לעולם עד היום וכנראה שיש סיבה לכך ואני עומדת מאחוריה. ומה יהיה בהמשך? אני ממש לא רוצה להתחייב בפני איש שזה לא יקרה, כי אולי זה יקרה. אולי יתחשק לי ואולי לא, אולי תהיה לי אפשרות או שמא כבר לא. אולי ארצה לבלות את שארית ימי נטולת מחויבויות למערכות חינוך, או שיום אחד אתאהב כל כך במישהו שירצה ילד עד שהוא יצליח לשכנע אותי שממש כדאי ולא אוכל לסרב לו.
האמת היא שאני באמת לא יודעת, ולא יכולה לספק הסבר לאיש מהסקרנים שלא מבינים איך זה שבגילי עוד לא החלטתי ומה לא בסדר איתי, ומדוע אני לא
מספקת את התשובה שהם מחכים לה, ההסבר הרציונלי שיגרום להם לומר: "אהה, עכשיו אנחנו מבינים". האמת היא שאני גם לא רוצה לספק אותו לעצמי או לקבל החלטה מתוך פחד שלא יישאר, שאפספס את הרכבת, שאתחרט כמו ילדה שרוצה גלידה אחרי שכבר סוגרים את החנות.
ברור לי מה אריק איינשטיין של פארק הירקון יאמר לי בפעם הבאה שניפגש והוא יקרא את הטור הזה. "תקשיבי לי", הוא יגיד ואז יביט עלי בעיניים הכחולות האלה שיודעות אולי בעשור העשירי לחיים את מה שאני עוד לא התחלתי לראות.