גבר בן 30, חי לבדו, בדירה כמעט ריקה. על השולחן השאיר פתק: אני בדרכי אל הגשר. אם בדרך לשם אדם אחד יחייך אלי, לא אקפוץ" (ארלט מינצר, "גבר").
יש האומרים שקיים ממד אחד שהמוח והתובנה האנושיים לא יכולים להבחין בו. יש ימין, שמאל, למעלה, למטה, אחורה וקדימה. יש כאלה שמקפידים לטעון כי ישנו ממש נוסף. וגם אם נעמיק לחקור, קלושים הסיכויים - למעשה הם לא קיימים - שנדע עליו משהו.
כשקראתי את הטענה הזו, לא יכולתי שלא לחשוב על אנשים שנטלו את חייהם בידיהם. אם היו מכירים את הממד הזה, ייתכן כי היו גומעים ממנו אור ונתלים בו עד יעבור דיכאון או זעם.
יש תקופות בחיים שבהן הכל מתפרק. מצב כלכלי גרוע, נאיפה של אהוב, התנכרות של ילדים או מחלה מתפשטת. בדרך כלל, בערבים, מגיעים הפחדים הגדולים ביותר, המועקה הבלתי ניתנת לריסון. נראה שלא קם האדם שלא "השתעשע" ברעיון ההתאבדות. רובנו גם נמחק את אותו רעיון זוועתי מראשינו שנייה אחרי שהגיע, כי החיים חזקים מכל תהום זמנית. אבל במשעולי החושך והדלתות הנעולות, לפעמים זה נראה כמו נתיב הבריחה היחיד.
בבוקר, כשזורחת שוב השמש, הדברים נראים טוב פי כמה. את החובות אפשר לחלק לתשלומים. אהוב אפשר להחליף. הילדים יתבגרו וישובו אל הקן. ולחלק ניכר מהמחלות כבר יש תרופה. ברדיו נשמע שיר אהוב. מהעגלות הנוסעות ברחוב נשמע צחוק תינוקות. יש הרבה טוב בעולם, כנראה לא שווה לעזוב אותו.
בשבוע שעבר צפיתי בסרט הדוקומנטרי "הגשר" של אריק סטיל. הסרט חקר את מקרי ההתאבדות הרבים מעל גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו. בשנת 2004 העמידו אריק וצוותו מצלמות לאורך הגשר. לעדשותיהן ההמומות נגלו מספר מקרי התאבדות של אנשים בכל גיל וגזע. חלקם עשו זאת תוך כמה שניות, חלקם עמדו ארוכות על יד הגשר, שבו אל ביתם, חזרו למחרת וקפצו. חלקם הצטלבו, צעקו תפילה. וכמה מהם נמשכו אחורה על ידי עוברי אורח ונשמרו עד שבאה משטרת סן פרנסיסקו ולקחה אותם.
באחד מקטעי הסרט נראה רוקיסט, על כל המשתמע מכך: לבושו שחור, שערו ארוך, צמידים לידיו. הוא גבוה וחיוור. עומד על המעקה העליון בגשר, פורש ידיו לצדדים ובספירת שלוש לאחור משליך עצמו אל המים. כששאל סטיל את אחת מחברותיו של האיש למה בחר להתאבד דווקא כך, חשבה רגע וענתה: "לא יודעת, אולי הוא רצה לעוף".
***
סיימתי לצפות בסרט עם טעם חמוץ בפה. הכנתי לעצמי קוקטייל. על הפטיפון הנחתי תקליט ישן של מרסדס סוסה אהובתי וביקשתי מבן זוגי שיזמין אלינו כמה חברים לארוחת ערב ספונטנית. איך אפשר לא לחגוג את החיים? את ריח הדשא? את האהבה העזה (גם אם כואבת היא), את המוזיקה, את הוויכוח לגבי האלוהות, את המקומות בעולם שעדיין לא ראינו, ואפילו את השמחה לאיד בכל פעם שאחד מאויבינו קורס.
בערב ישבו סביב השולחן הקטן בביתנו כמה חברים טובים. הגשתי להם פלפל ממולא וחמוצים שאמי שלחה. הבטתי בהם, אחד אחד, ניסיתי לגלות סימני דיכאון. מי מהם מחייך חיוך מזויף? חשבתי גם שלאחת האורחות, פרודה טרייה, לא הקדשתי מספיק זמן כדי לנחם, להבין ולשמח. נתקפתי בהלה. מאותו הרגע הבעתי התעניינות מוגזמת בכל אחד ואחת מהם, עד שבן זוגי הביט בי ולחש לי: "בלעת רדיו?".
באותה ארוחת הערב גם דיברו על האומן, היוצר והמחנך בועז ארד, ששם קץ לחייו לאחר שבאתר "מאקו" פורסם תחקיר שבו נכתב שקיים מערכות יחסים עם נערה ועם תלמידות נוספות במסגרת יחסי מרות.
אינני יודעת על מה חשב ברגעיו האחרונים. את דמעותיו אני יכולה לראות. היו אלה דמעות של רחמים עצמיים, אני בטוחה. אין לי מושג אם ריחם על התלמידות, כי אחרי הכל הקשרים איתן לא היו בכפייה. ובכל זאת, ההתעלמות מנפשה הרכה והלא מעוצבת של נערה בת 16 ולקיחתה תחת "חסותו" גרמו לכך שלא גיליתי כלפיו חמלה גדולה במיוחד כמו לאלה שעליהם כתבתי בתחילת הטור. ובכל זאת, אני מקווה שהוא נח עכשיו בשלום ובמחילה.
***
ועכשיו סיפור.
בדרך חזרה מבית החולים נשמרה ביניהם שתיקה. שניהם ישבו יחד במושב האחורי של מונית מלוכלכת. הוא הניח את ידו העייפה על ידה המקומטת ומישש את טבעת הזהב שלה.
"תאמינו לי, כבר לא רואים זוגות כמוכם", אמר נהג המונית כשהוא מביט עליהם דרך המראה. "כל כך הרבה שנים ועדיין אוהבים ככה, תהיו בריאים".
הם חייכו אליו. "רק שנהיה בריאים", לחשה האישה ולא הוסיפה. היא לא ראתה צורך לתקן אותו ולציין שהם לא כל כך הרבה שנים יחד. למעשה, הכירה אותו לפני עשור, כשהייתה בת 60 וקצת, באחד הטיולים השנתיים שאליהם ליוותה את שירה, נכדתה. הוא התנדב אז במשמר האזרחי והצטרף גם הוא אל הטיול.
בדרך אל היער היא הוציאה מתיקה בואיקוס (לחמניית גבינה בולגרית) והציעה לילדים. אלה סירבו, העדיפו את החטיפים שהביאו. "לא אתן לך לחזור עם כל זה הביתה", הוא אמר לה ונעמד מולה, נאחז בראשי המושבים כדי לא למעוד. היא חייכה אליו והגישה לו את הקופסה. מאז לא נפרדנו.
רווק נצחי ואלמנה מאוהבת החליטו להפוך את שאריות חייהם לארוחת גורמה - ולהזדקן יחד.
"63 שקל", בישר נהג המונית. "אבל אם תגלו לי מה הסוד שלכם, 50 שקל, עלי".
האיש פרץ בצחוק. הוא הגיש לנהג שטר של 50 ושטר של 20 ואמר: "קח 70, אנחנו בעצמנו לא יודעים". ואז הם יצאו מהמונית.
בבית, על הספה, כששתי כוסות רוזטה בידיהם, היא התפרקה. "אמרתי לך לא לפחד, נכון?", הוא אמר לה, הניח את הכוסות על השולחן ומחה את דמעותיה. "זה בכל מקום", היא המשיכה בבכיה החרישי, כמעט מתנצל. "ואפילו לא על עצמי אני מרחמת, כואב לי עליך, כי אני יודעת שיכאב לך עלי". היא בכתה עוד ועוד, בין ידיו הגדולות, עד שבא הערב ונרדמה על ברכיו.
כשהחשיך והתעוררה על הספה, מכוסה בשמיכה ריחנית, הוא כבר עמד במטבח. ניגש לשם וחתך דלעת. "אני מכין לך מרק כזה כתום ובריא שבבדיקה הבאה הרופא ישלח אותך הביתה ויגיד לך להפסיק לבזבז לו את הזמן ושאת סתם היפוכונדרית".
שעה אחר כך, כשסיימו לשתות את המרק, הביט בעיניה היפות: "יש בארון חבילת כדורים, את יכולה לסיים את זה ברגע, בלי כאב ובלי דקירות, מחטים ועייפות טיפולים או ש...".
היא עצרה את דיבורו: "או שמה?". כשהתקרב אליה ונשק במצחה, לחש: "או שתאהבי אותי עד שהחיים יגידו לנו די".
בלילה, כשנרדם, חיבקה אותו ולחשה באוזנו: "עד שהחיים יגידו לנו די". האיש שמע, לבו פעם בחוזקה, אבל הוא לא פקח את עיניו, לא הגיב אליה. זה היה הרגע שלה, של ניצחונה ושל הגורל שיכול לכל, אבל לא לאהבה.