ביום שלישי השבוע, ממרומי גבעת המטוס בדרום ירושלים, אפשר היה להבחין באופן שבו ממשלתו של בנימין נתניהו שומרת בקנאות על אפשרות חלוקת העיר. נוף חורפי נפלא לבלב מכל עבר, ומקו הרכס אפשר היה לשרטט קווי מתאר לרצף הטריטוריאלי שהפלסטינים ותומכיהם שואפים ליצור: מבית לחם ועד צור באהר, משם להר הבית ואבו דיס, והלאה צפונה לרמאללה ומזרחה ליריחו.
זו הסיבה לכך שהגבעה הכמעט שוממה הזו מהווה נדבך מרכזי בחלומות להקמת בירה פלסטינית בירושלים. והנה משום מה דווקא נתניהו הוא ששומר על גחלת ההיתכנות של החלומות המסוכנים האלו. מכאן, בקצה הרצף הבנוי של עיר הבירה, מאות מטרים בלבד משכונת תלפיות שאליה עתידה לעבור השגרירות האמריקאית, מומחש גודל הפער שבין הכרזות ראש הממשלה לגבי עיר הנצח לבין המציאות. והמציאות, מבחינת בירת ישראל, היא הקפאה פיזית, חנק כלכלי־חברתי ושימור אופציית הבירה הפלסטינית.
מעל האנדרטה לטייס דן גבעון, שמטוסו הופל כאן במלחמת ששת הימים, משתרעת פקעת של קרוונים חצי נטושים, שהוצבו בגלי העלייה מאתיופיה. גם תשתית חשמל, מים וכבישים נסללה אז, בשולי הגבעה. אבל אפילו לקדוח אסור כאן. רק לפני שלושה חודשים ניסו לערוך קידוחי ניסיון, שהופסקו מיד בהוראת נתניהו תחת לחץ אירופי.
הכל בשל כאן להקמת בתים: אישורי התכנון, התב"ע, הושלמו כבר לפני כארבע שנים. כ־3,500 יחידות דיור מתוכננות לקום על הגבעה, 1,100 חדרי מלון ומרכזים מסחריים. קרוב ל־20 אלף איש יוכלו לעבור לכאן, תושבים יצרניים שירושלים משוועת להם כל כך. העירייה בעד, השר לענייני ירושלים כמובן. שר השיכון רואה חשיבות אסטרטגית בשכונה ומחמם מנועים, אבל בהוראת ראש הממשלה - המכרזים נשארים בארון.
הסיבה מביכה: נתניהו התחייב למנהיגים זרים לא לבנות בגבעת המטוס. לפי העיתונאי והסופר נדב שרגאי הוא הבטיח באופן אישי לאנגלה מרקל, אולי על רקע עסקת הצוללות. בעידן אובמה גם האמריקאים לחצו בכל הכוח, והאיחוד האירופי ממשיך לעשות זאת כיום. מבחינתם, גבעת המטוס היא השער לחלוקת ירושלים מדרום, כמו אזור E1 שהוא שער החלוקה ממזרח. ונתניהו? הוא מותיר את השערים פתוחים לרווחה.
האם זהו המחיר שאנחנו משלמים עבור ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, המחיר שעליו דיבר הנשיא דונלד טראמפ בדאבוס כשנתניהו מהנהן לידו? אם כן, מדובר בדיל גרוע במיוחד. הייתכן שתמורת דקלרציה עמומה ואפילו העברת השגרירות הסכמנו להסתכן בחלוקת העיר? בכל מקרה, בעוד טראמפ קובע באחרונה כמה פעמים שירושלים הורדה משולחן המשא ומתן, בגבעת המטוס ברור שהבירה נותרה בהחלט על השולחן.
ואתם שותקים
פרדוקסלית, מצב הבנייה היהודית ביהודה ושומרון טוב יותר מהמצב בירושלים. הלובי האפקטיבי של יו"ש הצליח לשבור את העיקרון המסוכן שניסו להנחית עליו: לבנות רק בתוך מה שמכונים הגושים. אישורי הבנייה אומנם עדיין מוגבלים בהיקפם, אבל הם ניתנים בכלל היישובים, גם בעומק השטח. כך כל תוכנית חדשה שמאושרת תורמת לסיכול הכוונות למסירת חלקים מיו"ש לפלסטינים. לא כך בירושלים, שכפופה אומנם לדיני מדינת ישראל אבל אזורים שלמים בה מצויים מחוץ לתחום עבור יהודים. לעיר הבירה משום מה אין לובי שמאיים על הבסיס הפוליטי של ראש הממשלה, והתוצאה בהתאם. ניר ברקת מעדיף להתקוטט עם שר האוצר, שרי הליכוד חסרי כוח, ואנשי הבית היהודי שותקים.
מעבר לגבעת המטוס ו־E1, ישנם שטחים רבים נוספים שאפשר וצריך לבנות בהם לישראלים. רק שכמעט כל מה שמעבר לקו הירוק בירושלים מצוי מחוץ לתחום. האבסורד מגיע לשיאו כאשר בשם הצורך בחיזוק הבירה, מעבירים לעיר מוסדות ציבור, אבל מנסים לצופף אותם רק בחלק שהיה בשליטתנו עד 67'.
אחד משיאי האיוולת מגולם במהלך להעברת המכללות של צה"ל לגבעה שמעל שכונת מגורי - עין כרם. הרעיון לנטוע את המכללות הצבאיות בירושלים הוא נכון וראוי, אבל מדוע לצופף אותן על פיסה ירוקה נדירה במערב העיר? למה לפגוע בכבשת הרש של נוף פסטורלי ולהעמיס על נתיבי התנועה הפקוקים ממילא? התשובה נעוצה באותה אימה שאחזה בלשכת ראש הממשלה מפני הלחץ הזר. המכללות יועדו להיכלל במתחם האוניברסיטה בהר הצופים ושם יש להן מקום וחשיבות אסטרטגית. אבל יד לא נעלמה הסירה את התכנון המוצלח הזה מהפרק ומאיימת לפגוע קשות בריאות האורבניות של מערב העיר.
חשוב להוסיף מרכיב נוסף לפאזל. הממשלה והעיריה מגלות רפיסות מול בנייה בלתי חוקית מאסיבית בכל שטח ריק במזרח העיר. כך, למשל, הוקמה עיר קטנה של רבי קומות ללא בדל רישיון או היתר בכפר עקב בצפון העיר. והנה, בעוד במערב העיר נאכפים חוקי הבנייה בנוקדנות, דין אחר שורר כשמדובר בבנייה ערבית במזרחה.
התוצאה המצטברת של כל אלו גובה מחיר דמוגרפי כבד. בדור האחרון נגרעו מירושלים כ־150 אלף יהודים. רובם עזבו, על פי המחקרים בגלל מצוקת דיור. מאזן ההגירה השלילי מוביל, כמובן, לנחיתות דמוגרפית מול ערביי העיר, נחיתות שמדאיגה גם את הממשלה.
כתוצאה מכך, בגיבוי ובעידוד של ראש הממשלה, מציגה חברת הכנסת ענת ברקו גרסה חדשה של תוכנית "ההתנתקות". הפעם התנתקות משכונות ערביות בצפון ירושלים ומסירתן לרשות הפלסטינית. ואילו לשר לענייני ירושלים זאב אלקין יש תוכנית שכוונותיה טובות, אבל סכנותיה רבות. הוא רוצה לקחת שכונות ערביות ירושלמיות ולהכפיף אותן לרשות מוניציפלית עצמאית. ורק לא ברור מדוע לא לבנות בירושלים במלוא המרץ, במקום לתכנן התנתקויות ונסיגות. למה לא להזרים חיים חדשים לעיר ולתקן גם את המאזן הדמוגרפי, במקום להצטמצם ולהתקפד. התשובות בלשכת ראש הממשלה.
חזרה לגבעת המטוס. ממרומי הפסגה מבחינים למטה במזרח בשכונה המשגשגת הר חומה. היא ניצבת לנוכח בית סחור ונועדה במקורה לבלום את אפשרות החיבור בין בית סחור ובית לחם לצור באהר, אבו דיס ושכונות מזרח ירושלים. בדיוק בגלל זה, ערב אישור הבנייה בשכונה טיפס פייסל חוסייני למרומי הרכס ועורר לחץ בינלאומי אימתני. גם אז ראש הממשלה היה נתניהו. גם אז הוא לא עמד בעומס ולא נתן אישור לעליית הטרקטורים.
נתניהו אומנם מכחיש כיום את העובדות לגבי הר חומה, כפי שלשכתו מכחישה את מה שנטען במאמר הזה, וטוענת ש"ראש הממשלה בנה וימשיך לבנות בירושלים ואין ממשלה שעושה יותר למען ההתיישבות". אבל העובדות מדברות בעד עצמן. הקפאת הקמת הר חומה גרמה אז למרד בליכוד. מרבית הח"כים נמנעו מלהתייצב בישיבת הסיעה בכנסת וקיימו אותה בהר חומה. רק אז נשבר ראש הממשלה ונתן אישור להתקדם ולבנות. כך נחסמה הסכנה ונבנה נדבך קריטי בבלימת הרצף הפלסטיני דרומה.
הגיע הזמן לחדש ימים כקדם. שסיעת הליכוד, שרובה זועמת על הקפאת נתניהו בבירה, תעבור להתכנס בגבעת המטוס במקום בכנסת. ואחרי גבעת המטוס ב־E1. זו הדרך היחידה לסגור את השערים לחלוקת העיר, אלו שנתניהו מותיר פרוצים לסכנה.