התמונה שממחישה יותר מכל את החיים הבלתי אפשריים שלנו על הגבול, שמעברו השני בוערות להבות הגיהינום, היא תמונת המטיילים הישראלים שהציפו את אתר החרמון ביום שבו מטוס ישראלי נפגע ונפל בשל הלחימה בסוריה. האזעקה נשמעה ביישובי הצפון, צה"ל תקף חזרה בסוריה ומטרות איראניות ספגו מהלומות. האזור רותח, הכל על סף מלחמה עם סוריה ואיראן, והישראלים קמים בבוקר, מאזינים לחדשות ופולטים אנחת השתתפות. ואז, הם בודקים את מעילי הסקי שלהם, לוקחים סנדוויצ'ים לילדים, מפנים מקום לצילומים ולסרטונים נוספים בטלפון ויוצאים לחגוג.
כולנו מקווים לרגיעה שתגיע בעקבות האירועים האלימים, שבמקום אחר היו נחשבים לתאריך תחילתה של מלחמה. למעשה אנחנו סומכים כל כך על הרגיעה שתגיע, עד שאף אחד לא משנה תוכניות רק בגלל שאנחנו בסך הכל על סף מלחמה עם איראן.
תכונה זאת של הישראלים ויכולתם להישאר בתוך בועת השגרה גם בשיא האימה המאיימת היא מקור לגאווה ולחוזק, אבל גם יש בה בעיה, כי הישראלים לא מסוגלים להניח, ולו לרגע, את שגרת המחלוקות הפוליטיות היצריות שלהם. בעוד מעבר לגבולות טורחים בלי הרף על ההשמדה שלנו, ומפעם לפעם אנחנו נצרבים מניצוצות שמגיעים מתקיפות של האויב, הרי שבתוכנו אנחנו ממשיכים לריב בכל סוגי המרץ ובכל דרגות הלהט. מרגע ששמעתי על הפגיעה במטוס ועל התקיפות שלנו בסוריה בעקבותיה, ובעוד אני דואג לנוכח נחישות האויב להשמיד אותנו, גם ניקרה שאלה קטנה באחורי מחשבותי: האם מישהו אצלנו ינצל זאת למאבק הפנימי ויטען שביבי בעצם תכנן את זה כדי להימנע מדיון בחקירות? אני מקווה שאתבדה. אני מקווה שאף על פי שנשמעו תיאוריות קונספירציה כאלה בנושא המתחים מול רצועת עזה המשוחררת, לא נשמע זאת בנושא הסורי־איראני.
אני מייחל לכך שסוף־סוף נבין את סדרי העדיפויות. עם זאת, אני יודע שכל עוד אני בין ישראלים, הרי שבכל רגע נתון אני עלול לשמוע פרשן או מפגין, מרואיין או מראיין, רומזים שהמתיחות היא בסך הכל תרגיל נוסף של ראש הממשלה. בבסיסו של דבר אנחנו יודעים להציב את העדיפויות, ומבינים מה חשוב ומה פחות. לנוכח העוינות הבלתי פוסקת מבחוץ, פיתחנו דרכים להתגונן בגבורה, אבל אנחנו עושים זאת בעוד אנחנו מאוחדים ומפולגים בעת ובעונה אחת. ובסבך כזה, אין פלא שקשה כל כך לעמים אחרים להבין אותנו, ולנו להבין את עצמנו.