ביום שלמחרת הכמעט לינץ' בג'נין ניגש אלי אחד מהילדים שלי. הוא נראה מזועזע באמת, ומיד החל להציף אותי בטענות. "איך אתה יכול לדבר על שלום עם האנשים האלה?", הוא שאל בתמיהה אמיתית. "תראה איך הם מתנהגים. הם חיות, לא בני אדם". אינסטינקטיבית הזדעזעתי, כמובן. ואז פצחתי בנאום שאני יכול לגלגל גם מתוך שינה. הזכרתי את העובדה שלא כל הפלסטינים מתנהגים ככה. שגם בצד שלנו יש קיצונים שנוהגים באלימות. ובייחוד, הדגשתי את המילה המקודשת - הכיבוש. הסברתי לו שהפלסטינים נמצאים תחת שליטה שלנו כבר יותר מ־50 שנה. ושקשה להאשים אותם בכך שהם מתעבים אותנו. הזכרתי גם אפיזודות מהעבר האישי שלי, כחייל באינתיפאדה הראשונה, כדי להמחיש לו את המשמעות היומיומית והמשפילה של כיבוש.
כל הנאום הזה לא נישא רק מכוח ההרגל. אני באמת משוכנע שכיבוש ושעבוד של עם אחר הוא מצב לא מוסרי ובלתי נסבל לאורך זמן. ומזדהה לחלוטין עם מה שאמר פעם אהוד ברק: "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני ההתנגדות".
אלא שתוך כדי נאום הלך והזדחל לפאתי ראשי פקפוק, שפגע משמעותית בלהט הדיבור שלי. כי יש פער גדול בין כעס, אפילו שנאה, לנוכח הכיבוש המתמשך, ובין תאווה צמאת דם לבצע לינץ' בשני אנשים צעירים שנכנסו בטעות לתוך ג'נין. גם אם הם חיילים, הרי איש מהפלסטינים לא באמת חשד שהם נמצאים שם במסגרת פעילות מבצעית. הרצון היה לשחוט אותם חיים רק משום שהם ישראלים. נקודה.
הזיכרון נודד אוטומטית למראות האיומים של ה–12 באוקטובר 2000. הלינץ' הנורא שנערך ברמאללה לשני חיילי המילואים יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ, שנרצחו באכזריות בידי המון זועם שגם השחית את גופותיהם.
גם ברמאללה וגם השבוע בג'נין מדובר היה בתושבים רגילים, לא במחבלים. שני המקרים התרחשו בערים פלסטיניות שלא נחשבות דתיות או קיצוניות במיוחד, ונמצאות קילומטרים ספורים מהקו הירוק. במילים אחרות, המעשים האלה מבטאים משהו מאוד בסיסי במה שנוהגים לכנות אצלנו "הרחוב הפלסטיני". והמשהו הזה פשוט מפחיד. אפילו מצמרר.
עם כל הרצון לדבר במונחים של סובלנות, אהבה ושלום, אי אפשר להתעלם מהאכזריות הנוראית הזו, שנדמה שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפלסטינית. קשה לדבר עליה במונחים של קיצוניים, כשהיא מתרחשת בלב הרחוב, באמצע היום. כשמחברים לכך את התבטאויותיו האחרונות של אבו מאזן, הקול ה"מתון" בשטחים, שמדבר על הציונות כעל זרוע של האימפריאליזם העולמי, וטוען שהפלסטינים הם צאצאי הכנענים, קשה שלא להבין שלפחות בדור הנוכחי, מדובר בתהום עמוקה. עמוקה מדי.
אז נכון, ממשלות ישראל לדורותיהן לא ממש טיפחו את הצדדים היותר סובלניים במחנה הפלסטיני. והמדיניות הנוכחית של הממשלה הולכת ומקעקעת את סמכותה ואת כוחה של הרשות הפלסטינית, זאת ששוטריה היו אלה שהצילו את חיילי צה"ל מלינץ'. ועדיין, גילויי השטנה האלה כלפי ישראל מגיעים ממקום הרבה יותר עמוק מאשר תסכול לנוכח המצב המדיני. עם שמקדש רוצחי ילדים ומחנך את הילדים שלו על שנאה טהורה לא יכול להצדיק את כל אלה בגלל "הכיבוש".
ואנחנו, מצד שני, לא יכולים לקבל כדבר מובן מאליו את העובדה שאם אתה טועה בדרך, ונכנס בטעות ליישוב פלסטיני, דינך הברור הוא מוות בעינויים. אגב, במסגרת הסכמי אוסלו - אם עוד נשאר מהם זכר כלשהו - נקבע שלתושבי ישראל יותר חופש תנועה בשטחי הרשות, ושהרשות היא זו שצריכה לערוב לביטחונם. היום זה נשמע כמו בדיחה מקאברית.
השנאה העזה הזו היא לא רק המצאה פלסטינית. אי אפשר להתעלם, למשל, מתמונות השמחה בכל רחבי העולם הערבי מהפלת מטוס האף–16 הישראלי. או מהתיעוב הכמעט רשמי כלפינו במצרים, מדינה שחתמנו איתה על הסכם שלום לפני קרוב ל–40 שנה. ובגלל כל אלה, הייתי מאושר אילו יכולתי להסביר לבן שלי שלא מדובר בחיות אדם. ושאין הבדל מהותי בינינו ובין הפלסטינים בכל הנוגע לסטנדרטים אנושיים ומוסריים. אבל אני לא מוכן לשקר לו.