איזה גבר נאה הוא. שערו פחם שופע, עיניו שחורות עוד יותר, וחיוכו חושף את תרבות הדיוק בעולם: שן אחר שן, באותו הסדר, הגודל והלובן. כשנכנסתי אל תמונותיו באתר הכתיבה, הבחנתי כי אפילו בהולכו אל הים הוא מתלבש באופן אלגנטי: מכנסי דייגים בצבע לבן, חולצת פולו מגוהצת וכובע קש מעוצב.
מתחת לאותן התמונות נכתב שהוא בשנתו האחרונה ללימודי הרפואה. מתמחה בכירורגיה. את מעט הזמן שנותר לו הוא מקדיש לנגינה בפסנתר ולקריאת ספריו של קלוד לוי־שטראוס, האנתרופולוג היהודי הנודע. חלומה של כל אישה, לא?
למרות נתוני הפתיחה המרשימים שהציג, משהו בכתיבתו היה עממי, נטול יהירות. אפשר היה להתרשם שידע דלות ומצוקה בילדותו.
במשך שנתיים חרזתי באתר האינטרנט הזה. שירים קצרים, לא מחייבים. הזדהיתי בשמי, ורבים מקוראי האתר הכירו אותי מהפייסבוק. בתגובות כתבו לי שטוב שאני מעיזה, לא חוששת, לא מנסה להיות המאמי הלאומית של הספרות. אהבתי את זה. הרגשתי מחתרתית, לוחמת.
כאמור, גם הוא כתב שם. כך הכרתי אותו בעצם. הוא היה כותב בהייקו, שירה יפנית קצרה. שלוש שורות וזהו. בדרך כלל הן היו אופטימיות: על צבעים חדשים, ריחות ואפילו צפרדע שחייכה אליו לעת בוקר. למרות חיבתי למלנכוליות מוגזמת, נמשכתי למילותיו.
ביום שפגשתי בתיבת ההודעות שלי את תמונתו, ונוכחתי כי שלח לי מסר, פעם לבי בחוזקה. אבל החזרתי את הסלולרי לכיס והחלטתי שרק בערב, מביתי, אקרא את הודעתו. רוב היום חשבתי עליו. לא ידעתי אם כתב לי שיר, הגיב על אחד משירי או אולי (הלוואי) התעניין בי כאישה והחליט לוותר על סונטה בפסנתר שלו תמורת דרינק איתי.
בערב התיישבתי על הספה, חיברתי את הסלולרי אל שקע הטעינה, סידרתי את שערי - באופן לא מודע - וקראתי את הודעתו:
"שלום, מרסל. אני קורא אותך כבר הרבה זמן. לא יודע אם להחמיא על כתיבתך. למען האמת, עד לא מזמן חשבתי שהיא בוסרית. את בטח שואלת את עצמך מה קרה לא מזמן. בערב גשום אחד, לאחר שילדינו נרדמו, התיישבנו אני ואשתי בפינת האוכל במטבח ולגמנו מרק. לפעמים היא מחטטת לי בפלאפון. היא יודעת שאין סיכוי בעולם שאחליף אותה במישהי אחרת (גם למשהו ארעי, סודי ומספק), ובכל זאת נהנית מהטיזינג הזה. כשנכנסה לאתר הכתיבה שבו אני כותב לך עכשיו, נתקלה פתאום בכתבים שלך. סיפור ישן על דודה שמנה. היא התחילה להקריא לי, ופתאום אהבתי את סיפורייך קצת יותר. באותו הלילה, לאחר מעשה אהבה אטי, היא ביקשה להקריא לי עוד סיפור שלך. פתחתי את עמוד הפרופיל שלך ונתתי לה לבחור: כך היא כפתה אותך עלי. מדי לילה הקריאה לי סיפור שלך".
הוא לא הוסיף. המתין לתגובתי. הטעם בפי היה מר־מתוק כזה. עד אותו הזמן טרם הכרתי אותו. מצד אחד הרגשתי פתטית על ההמתנה שלי בפתיחת ההודעה שלו. איך בכלל חשבתי שגבר כזה יתעניין בי? מצד שני, שמחתי על האליטיזם הפתאומי שגיליתי אצלו. מתברר שגם במושלם הזה יש סדקים. ועוד יותר שמחתי על האישה שאיתו ועל החיבור שלה לסיפורי "הבוסריים".
שלחתי לו הודעת תודה קורקטית. כתבתי גם שאשמח לשלוח לאשתו את ספרי הראשון בחינם לכל כתובת שיגיד לי (בזה, אני מניחה, רציתי להראות שאין לי עניין בכספו המתנשא). דקות אחר כך הוא ענה לי, בפחות רשמיות. "היא לא תוכל לקרוא", כתב לי. שאלתי מיד למה: "מאתרי אינטרנט כן ומספרים לא?".
"בשבועיים האחרונים התבשרנו כי בגלל מחלה נדירה היא מאבדת את ראייתה", הוא הסביר. "אשתי היפה, המושלמת לכל הדעות, אם ילדי, מתעוורת".
הלם. לא ידעתי מה להגיב. למעשה, הוא לא חיכה לי יותר מדי והמשיך בכתיבה. "אני לא מחפש רחמים, המשפחה הקרובה מספקת לנו אותם ללא הכר. אבל יש לי בקשה ממך".
"רק תבקש", הקלדתי, אבל חיכיתי במשך שעתיים ארוכות לתגובתו.
***
שבוע אחר כך, ג'יפ לבן וחדש חנה מחוץ לבית הקטן שבו התגוררתי ביפו. "הופה, הדבר הזה מחכה לך?", שאלה השותפה החטטנית שלי. "כן, זמן לחובבנים וזמן למקצוענים", אמרתי וטרקתי את הדלת לקול צחוקה.
נכנסתי לג'יפ, חגרתי את חגורת הבטיחות ורק אחר כך הבטתי בו. הוא נראה גבוה וחסון יותר מאשר בתמונות. עם זאת, לא נאה כפי שהציג את עצמו. כוחו של הפוטושופ כנראה.
"אני מודה לך שהסכמת", הוא קיבל אותי והחל בנסיעה. חייכתי אליו: "היא הייתה עושה את אותו הדבר בשבילי". בדרך הוא עצר באיזו מסעדה מוכרת. "כמה דקות", ביקש ממני. הוא יצא ממנה במהירות עם מגש סושי ענק. "למי כל זה?", שאלתי. "לך, לי, להוא מהאולפן, מקווה שאת אוהבת".
בדמיוני ראיתי את עצמי אוכלת את המגש הזה עד הנצח. "אוהבת", השבתי, "תודה".
המשכנו בנסיעה. הוא כמעט לא דיבר, מלבד ציון עובדות יבשות על המחלה שפקדה אותה, על ההלם ועל הטיימינג הגרוע שבו זה הגיע, כאילו שיש טיימינג טוב למחלות.
כשהגענו אל היעד, הוא הביט בי: "אני מודה לך על זה, באמת. רגע לפני שנעלה ונתחיל, אני רוצה שתיקחי את זה". האיש שלף מעטפה מכיסו ואמר: "כמה אלפים, לא הרבה עבור העבודה שלך. אני לא אוהב להרגיש חייב".
באותה תקופה נזקקתי מאוד לכסף הזה. ובכל זאת, אחרי שתי פגישות כבר הרשיתי לעצמי לנזוף בו על השחצנות שלו. סירבתי לקבל את האלפים. "אני עושה את זה בשבילי, לא בשבילך ולא בשבילה", שיקרתי ויצאתי מהג'יפ.
באולפן ההקלטות, כשאוזניות על ראשי, שני נגנים - עוד וכינור - מאחורי, ואיש הסאונד מסמן לי להתחיל, הקראתי את ספרי הראשון, "קופסת קובות". מהמילה הראשונה ועד האחרונה. סיפרתי לאשתו של הרופא על לונה האישה שמדברת עם הירח, על דודה שלי שבעלה בגד בה עם הירקנית, על פרלה שבעלה אהב אותה כל כך עד שעשה לה צלקת על הפנים כדי שאחרים לא יאהבו אותה. וגם על גבר אחד שאוהב שמנות כי הן הכי מנחמות.
שלוש שעות אחר כך הגיש הסאונדמן שני עותקים של הדיסק, אחד לי ואחד לבעלה של האישה שחשכו עיניה. כשסירב לקבל תשלום על כך ואמר לאיש "כשישובו עיניה לאיתנן תזמינו אותי לארוחה", פרץ הכירורג בבכי. כל שירי ההייקו הזוהרים שלו נמוגו לי מול העיניים.
כמה שנים עברו מאז. פעם בכמה חודשים אנחנו מתכתבים. הוא מספר לי שהיא בטיפולים, שאולי עוד יש תקווה, שעכשיו הוא דוקטור עם מרפאה פרטית. מכל מטופל שיוצא ממנו מרוצה הוא מבקש לשאת תפילה קטנה עם שמה של אהובת נעוריו, אשתו.
באשר לדיסק, הוא סיפר שהיא האזינה לו ולסיפוריו ימים ארוכים. כשידעה את כולם בעל פה, דקלמה לו אותם מדי לילה, עד שנמאסו עליה וביקשה ממנו משהו אחר. לא שאלתי של מי (קנאת סופרים וכו'), אבל שמחתי על המחווה שיכולתי להעניק לה.
***
בשבת שעברה, כשבן זוגי, איש הים, חזר מעוד צלילה עם דלקת שהתנפחה לממדים מדאיגים בקרקפת שלו, הוא אמר לי ברוב זכריותו: "אין מה להילחץ, קצת מי מלח ואני מעביר את זה".
שעה אחר כך, כשהאזור המשיך להתנפח, עשיתי לו את הפרצוף העצבני שלי. ואז התקשרתי. "דוקטור?", שאלתי את הכירורג. "שבת היום, בן זוגי פצוע ואתה חייב לי...".
"ידעתי שזה יגיע", הוא קטע אותי, נתן את כתובתו ולקח מאהובי את הכאב, כשם שלקחתי את הכאב מאהובתו.
איך אמר פעם החכם מכל אדם: "שלח לחמך על פני המים, כי ברבות הימים תמצאנו".
בשבת ההיא מצאתי אותו. וזה היה הלחם הכי טעים שטעמתי בחיי.