1. ההפגנה של שר הביטחון אביגדור ליברמן נגד הכפייה הדתית באשדוד זיכתה אותו בכמה נקודות זכות גם אצל אלו שאינם מחובביו המושבעים של השר הנהנתן. ליברמן לא עשה חשבון של שיקולים קואליציוניים. בליווי גדוד של שומרי ראש, אנשי היחידה לאבטחת אישים, הוא הגיע לעיר הנמל בשבת וערך קניות בהפגנתיות בחנויות הפתוחות, שבעליהן החלו לחטוף דוחות בגין פתיחת עסק בשבת.
ליברמן ואלפים מתושבי אשדוד רוצים ליהנות מהשבת בצורה המתאימה לאורח חייהם. "עונג השבת" שלהם כולל הליכה לים, ישיבה בצהריים במסעדה או קנייה בבוטיק כזה או אחר, כפי שמקובל במדינה מערבית דמוקרטית מתקדמת, כמו שמדינת ישראל מנסה להגדיר את עצמה.
החרדים צווחו "געוואלד!!", כשאלפי מפגינים, רובם מיוצאי חבר המדינות הפגינו ברחובות ובאזורים המסחריים הפתוחים בשבת. ראש העיר שלח את פקחיו לחלק דוחות וקנסות לבעלי העסקים הפתוחים. התקשורת חגגה כמה דקות על האירועים באשדוד, עד שחלף שבוע וסיפור המרי האזרחי בעיר הנמל גווע כמו עוד הרבה סיפורים שתפסו כותרת לדקה.
למרות גילי המופלג הזיכרון שלי עדיין עובד בטורים גבוהים, לפחות לגבי אירועים שהשתתפתי בהם. השבוע נזכרתי בשתי הפגנות נגד כפייה דתית שבהן השתתפתי לפני 52 שנים, האחת בדרך לירושלים עיר הקוידש, והשנייה באשדוד, שם החלו הגופים הדתיים להשליט את מרותם עוד בשנות ה־60 של המאה הקודמת.
בינואר 1966 יצאו מכל רחבי הארץ פעילים של התנועה הפוליטית הצעירה "העולם הזה כח חדש", שהתרכזה סביב אורי אבנרי "הייקה" ושלום כהן "העיראקי", שני עורכי ובעלי העיתון "העולם הזה" שבו עבדתי. המפגינים שהגיעו מכל רחבי הארץ התכנסו מחוץ לעיר ואליהם הצטרפו פעילים חברתיים מקומיים. כולם יחד, 124 כלי רכב ואופנועים ועליהם כ–400 נשים, גברים וילדים, נכנסו בשיירה אל תוך העיר.
בשבוע שלפני ההפגנה שלחו רבני העיר אשדוד מכתב למשטרה שבו התריעו שלא ייתנו למפגינים להיכנס לעיר. "אנחנו נגן על כבוד השבת", הזהירו את פעילי "העולם הזה כח חדש" האשדודיים ורמזו להם שיעשו זאת גם אם יצטרכו להפעיל כוח נגד המפגינים. הדתיים מימשו את כוונתם.
כשנכנסו המפגינים לרחוב הראשי בשכונה ב', ניתך עליהם מטר אבנים ובלוקים בסגנון ג'נין. זגוגיות התנפצו, קולות צופרים קרעו את האוויר, נשים פצועות צרחו בהיסטריה, וכמה מהגברים יצאו מהמכוניות ותפסו מכל הבא ליד. ראשי ההפגנה עצרו בעדם מלתקוף בחזרה, כדי ששפיכות הדמים לא תגרום נזק למאבק. שש מכוניות שנפגעו נשארו במקום האירוע, המפגינים הצטרפו לכלי רכב אחרים והמשיכו בדרך עד לשפת הים.
כפי שאפשר לראות בתמונה שמצאתי בארכיון שלי, אני רוכב על אופנוע שנסע בראש השיירה שאותה הובילה מכונית המוסטנג הלבנה של שלום כהן.
כמה שבועות לפני ההפגנה הזו עלתה שיירה דומה נגד כפייה דתית לירושלים. עדיין זכורה לי ההתנהגות הברוטלית של השוטרים נגד המפגינים. אחד מאלו שהופלו לרצפה וחטפו מכות היה עורך "העולם הזה", אורי אבנרי.
בתקופה המדוברת, אמצע שנות ה־60, היה גרעין קשה של מפגינים שלא היסס ולא פחד להיאבק על דעותיו. חבר'ה צעירים ונחושים שלא ערכו הפגנות "מחאה–חמאה" בכיכר הבימה או ברחוב רוטשילד. היו אז הפגנות נגד הממשל הצבאי, נגד המלחמה בווייטנאם וגם הפגנות בעד. כמו למשל הפגנה במשולש בעד אחווה יהודית–ערבית, שגם בה חטפו המפגינים (ואני ביניהם) מכות ממפגיני נגד אלימים, עם אותם דפוסי התנהגות של "הצל", בנצי גופשטיין ואנשי "להבה" ועוד בריוני ימין על סוגיהם השונים.
52 שנים אחרי ההפגנה באשדוד, החרדים משתלטים על ערי ישראל. ערד, בית שמש, ירושלים, אשדוד, צפת, טבריה ועוד ערים אחרות נכבשות שכונה אחרי שכונה, ואנשים חילונים מרגישים שלאט־לאט הם מאבדים את הבית, שהם חייבים לשנות את אורח חייהם ולהיכנע לתכתיבים של אנשי הדת.
אין זה סוד שהציבור החרדי–דתי שמאמין במצוות פרו ורבו, מתרבה בקצב הרבה יותר מהיר מהציבור החילוני, שמסתפק במספר ילדים מועט, דבר שמשנה סטטיסטית את פילוח האוכלוסייה בארץ. כל מי שמצוי בסטטיסטיקה יודע שמספר בתי הספר של החרדים והציונות הדתית, בתי הכנסת, הישיבות, הכוללים והמקוואות עולה בצורה משמעותית, ואילו מוסדות תרבות חילוניים תקועים וחלקם אף נסגרים.
החלום שהיה פעם לציבור הדתי שישראל תשנה פניה ממדינה דמוקרטית חילונית למדינת הלכה יהודית, הולך ומתגשם. הססמה שפעם אמרו בציניות ולא
האמינו שתתגשם "מדינת הלכה, הלכה המדינה", מתחילה לקרום עור וגידים בעזרתה האדיבה של שרת המשפטים החילונית, איילת שקד.
2. כשנברתי בארכיון המבולגן שלי כדי לחפש צילומים ואת סיפור ההפגנה באשדוד, נתקלתי בתמונה שהייתי בטוח שאבדה. גם התמונה הזו היא כבת 50 שנה ויותר. צילמתי אותה בתקופה שבה הייתי יושב בקפה "טעמון", לפעמים בקפה עצמו ולפעמים על הברזילים שמחוץ לקפה, טווח יריקה מהכניסה לבניין הכנסת הישן (בית פרומין). תמיד הייתי מצויד במצלמה ותמיד ערני לקלוט משהו שווה קליק.
באחת הפעמים הנדירות שגברת פולה בן־גוריון הגיעה לכנסת, היא נתקלה ביריבו ושנוא נפשו של בעלה, הלא הוא מנחם בגין. למרות היריבות המרה בינו לבין דוד בן־גוריון, הג'נטלמן הפולני לחץ את ידה ושוחח איתה כמה דקות.
ויש עוד תמונה שנתקלתי בה ואיני זוכר היכן צולמה ומתי, אבל היא מתחברת לתקופה הנוכחית שבה אנשים נוהגים לשתות צ'ייסרים מכוסית קטנה. לא ייאמן כי יסופר, בתמונה רואים את מנחם בגין הגדול דופק צ'ייסר. לך תדע אם בכוסית יש וודקה, וויסקי, או אולי ערק. בצילום שחור־לבן קשה לזהות את סוג המשקה.