באחד מסבבי התקשורת הבלתי פוסקים על שלל תיקי ביבי, רביב דרוקר אמר כי הגאונות של נתניהו בתוך הכאוס הזה היא בכך שהוא הפקיר לגמרי את הטווח הארוך עבור הטווח הקצר. לדבריו, מה שעומד לעיניו בכל בוקר הוא איך לעבור את היום הזה בשלום, ומחר כבר נראה איך נסתדר.
רק שלהתמסרות הטוטאלית לטווח הקצר יש איזשהו גבול. הרי מתישהו הטווח הרחוק מגיע. ככל שמתרבות הפרשות והחקירות, ואיתן ההאשמות במסע ציד כי לא היה כלום, אפילו בקרב חובבי ליכוד מושבעים כבר נראים סדקים, כי מריחים את ימי נתניהו האחרונים. אבל באופן אירוני, מי שעדיין לא מבינים את הלקח הם דווקא מתנגדיו המושבעים.
מתנגדי נתניהו הפכו למומחים עולמיים ב״למה הוא חייב ללכת״. גם אם הם צודקים - מרוב תשוקה להחליפו, בלי משים הם נגררו אחריו למגרש הטווח הקצר, שבו נתניהו אשף. אפילו ברמה הטקטית עדיף להם לתת לו לנצח בטווח הקצר לטובת הטווח הארוך. ומהו הטווח הארוך? מציאת מועמד ראוי, למען השם, ותמיכה בו לאורך זמן.
ברגע השיא שלו, רק רבע מהציבור בישראל בחר בנתניהו. על מה מסכימים שלושת הרבעים האחרים? הם מתנגדים, מפגינים, מתפלפלים מכל כיוון אפשרי על למה הוא חייב ללכת בגלל שחיתות/נבצרות/מוסריות/אורך כהונה/שרה/יאיר/חשמלאי ביום הכיפורים/מחק את המיותר, ולא משקיעים אפילו עשירית מזמנם כדי לאתר את המועמד הראוי, הנכון, המדויק, ולגבות אותו. האמת היא שאם הייתה הסכמה על מועמד ראוי מאזור הימין־לייט, סיכוי טוב מאוד שנתניהו כבר לא היה פה. כל מה שאנחנו רואים במדיה זה ״למה נתניהו לא״ או ״למה נתניהו כן״. במקום להגיד "ביבי הביתה", לא הגיע הזמן להתרכז במי שיחליף אותו?