1. משבוע לשבוע המצב ברצועת עזה הולך ומתבהר. מבט מפוכח על החודשים האחרונים, שעומדים בסימן פיוס כושל פנים־פלסטיני והסרת אחריות שלטונית של חמאס ברצועה, מגלה תמונה של הסלמה זוחלת. אטית מאוד ומדורגת, אבל בכל זאת כזו שהכיוון שלה ברור מאוד. היקף ירי הרקטות של החודשים האחרונים, הפרות הסדר על הגדר, והשבוע האחרון שכבר עמד בסימן מטעני החבלה - כל אלה מדמים תנועה של גלגל שיניים: בכל פעם גלגל ההסלמה נע זיז אחד קדימה. תנועה אטית, אבל קבועה ורצופה. התנועה לאחור כמעט בלתי אפשרית.
עד לפני צוק איתן, הנחות מטענים היו עניין שבשגרה. תודעת העימות ברצועה לאחר ההתנתקות מתחברת בעיקר לירי הרקטות, אבל במשך שנים הלחימה על הגדר הייתה כמעט רצופה. הנחות מטענים לאורך גדר המערכת התרחשו בממוצע מספר פעמים בשבוע. ברוב המקרים הם נחשפו על ידי צה"ל, אבל היו גם פיגועים גדולים שתוצאותיהם היו קשות.
מאז צוק איתן, חמאס לא אפשר לארגוני טרור אחרים לבצע פיגועים נגד צה"ל על הגבול. האם כעת החליט לשנות את המדיניות הזו? בשלב הזה מוקדם לדעת, אבל הכוונת המתפרעים לעבר הגדר גם בשישי הקרוב ומספר נפגעים גדול בקרב הפלסטינים עשויים להאיץ את תהליכי ההסלמה.
לעומת הארגונים הסלפים ברצועה, שחמאס פועל נגדם ביד קשה, ארגון "ועדות ההתנגדות", שעמד מאחורי הנחת המטען בשישי האחרון, נמצא במערכת
יחסים מורכבת עם ההנהגה בעזה. בעבר הוא נחשב לארגון השייך לחמאס ופעל לא פעם בשליחותו הישירה. רבים ממאות המחבלים המשתייכים לארגון הם יוצאי חמאס ובעלי ניסיון מבצעי רב. בשנים האחרונות חלה הקצנה דתית נוספת בתוך הארגון וחלה התרחקות מחמאס, אבל פעולות הארגון עדיין היו תחת שליטה ופיקוח.
במערכת הביטחון נוהגים לכנות פעולות טרור שאינן מתבצעות על ידי חמאס או הג'יהאד האסלאמי כפעולות סוררים. כך גם ההתייחסות להנחת המטען. אבל ההתייחסות ל"ועדות ההתנגדות" כאל ארגון סורר מעט מטעה ומבלבלת. לעומת ארגונים סלפים קטנים, הוא מסוגל לייצר רצף פיגועים קבוע על גדר המערכת או בירי רקטות, וחמאס נמצא בדילמה קשה ביחס אליו: אם ימשיך לעצום עין, "ועדות ההתנגדות" עלול למשוך לזירה את הג'יהאד האסלאמי, ומכאן הדרך להסלמה תהיה קצרה.
אין לשלול אפשרות שחמאס השלים עם אובדן המנהרות, ולא יבחר לצאת למערכה סביב העניין הזה. לעומת זאת, חוסר היציבות ברצועה, המשבר הכלכלי והתרסקותם הסופית של מאמצי הפיוס, יכולים להוביל את חמאס להחלטה שאין לו מנוס מעימות. חמאס מצוי בדילמה שלטונית: הוא הבין שאין ביכולתו לפתור את המצוקות האזרחיות, והוא מעוניין להסיר מעצמו את האחריות, אבל להשאיר לעצמו את השליטה על הרצועה ועל תנועת הכספים, בלי למשול ובלי לשלם מחיר. כמובן שבתנאים הללו אין סיכוי לפיוס אמיתי עם הרשות, ורק הנשמה מלאכותית משאירה את הדיונים על שולחן. החולה מת, אבל מונשם.
כרגע לפחות זה לטובת כולם.
המחיר שייגבה מחמאס במלחמה ברור היטב לו ולמנהיגו ברצועה יחיא סינואר, שנחשב בישראל כקיצוני במיוחד אבל מאז שנבחר מתנהל בצורה פרגמטית ונזהר מלהיגרר לעימות. מצד שני, הלחץ הפנימי כבר מתחיל להשפיע. במהלך תגובת צה"ל למטען החבלה ירה חמאס לעבר המטוסים באמצעות מקלעי "דושקה" 14 מ"מ מיושנים. אין לאירוע הזה משמעות מבצעית מבחינת מטוסי חיל האוויר, אך מבחינת חמאס מדובר באירוע סמלי.
כמו בצפון, למרות המתיחות עימות רחב וכולל עדיין אינו נראה באופק. אבל ימי קרב, סבבי הסלמה קצרים, הם תרחיש סביר מאוד לתקופה הקרובה ברצועה, בסבירות גבוהה יותר מאשר בחזית הצפונית.
2. שתי השבתות החולפות עמדו בסימן של אירועים מבצעיים לא טובים לצה"ל. הפלת מטוס הסופה בצפון ותקרית המטען בדרום הם אירועים שניתן היה למנוע אותם בהתנהלות מבצעית נכונה. בשני האירועים מוקד התחקיר הוא בפעילות הכוח בשטח והמטוס הבודד באוויר, ולמרות זאת צריך להסתכל גם על התמונה הרחבה בכל הקשור לפיקוח, ההתרעה, השליטה והבקרה ברמות המערכתיות.
שתי התקריות היו עלולות להיגמר בתוצאות קשות יותר. התגובה הישראלית, באופן מסורתי, מושפעת רבות ממבחן התוצאה. אם האירועים היו נגמרים בהרוגים, סביר להניח שתגובת צה"ל הייתה חזקה הרבה יותר. ממשלת ישראל אינה מעוניינת בכניסה לעימות רחב באף אחת מהגזרות. פועל יוצא מכך הוא שהאחריות על המפקדים בשטח גדולה במיוחד. כמעט כל טעות טקטית עלולה לסבך את המצב, שגם כך נמצא על סף התלקחות משמעותית. על המפקדים בשטח מוטלת אחריות משולשת: עמידה במשימות המבצעיות, שמירה על ביטחון הכוחות והימנעות מכשלים טקטיים שעלולים להוביל למשמעויות אסטרטגיות. מדובר במשימה לא פשוטה בימים של מורכבות מבצעית ושינויים גדולים שמתרחשים בכל הגזרות.
ההתנהלות המבצעית של הכוח המשולב בתקרית המטען צריכה להטריד את המפקדים בשטח. כמעט ארבע שנים של שקט ביטחוני בדרום משפיעות גם על הניסיון המבצעי של החיילים והמפקדים הזוטרים. מפקדי המחלקות, ואפילו מפקדי פלוגות צעירים, כמעט לא התנסו באירועים מבצעיים תחת אש או בזירות מטענים. בשל כך, לא פעם באירועים הראשונים המבשרים את ההסלמה לאחר תקופות שקט מתגלים כשלים טקטיים. האירוע האחרון צריך לשמש גם כתמרור אזהרה.
3. רבים בישראל, בגדה וברצועה עוסקים בשאלת היום שאחרי עידן אבו מאזן. נדמה שהיחיד שלא עוסק בעניין הזה הוא אבו מאזן עצמו, שהשבוע הציג במועצת הביטחון של האו"ם את התוכנית הפלסטינית לשלום, וביקש להכיר בפלסטין כחברה מלאה באו"ם תוך שהוא תוקף את ישראל וארה"ב.
בין אבו מאזן לצמרת המדינית בישראל, בעיקר מול נתניהו וליברמן, מתנהל עימות חריף, והוא מוצג אצלנו כמכשול משמעותי לשלום. גם במערכת הביטחון אין פנטזיות לגבי התקדמות מדינית אפשרית, אבל ברמה הצבאית־ביטחונית יש פער שהולך ומתרחב בין תפיסת הדרג המדיני לזו של הדרג הביטחוני־מקצועי. בעוד אבו מאזן מוצג על ידי הדרג המדיני כאחת הבעיות המרכזיות, הערכת מערכת הביטחון היא שלא משנה מי יחליפו בבוא היום, לאחר לכתו המאבק הפלסטיני מול ישראל יהיה אלים יותר.
אבו מאזן, לפי התפיסה הזו, עדיין יכול לנהל את המאבק ברמה המדינית. מבחינת הגורמים המקצועיים במערכת הביטחון, הוא ברירת המחדל הפחות גרועה בימים אלו, ועדיין מסומן כגורם מרסן. הדרג המדיני, כאמור, משדר מסר אחר לחלוטין.