יש משהו טרגי בגורל המסתמן של בנימין נתניהו בעקבות עלילות שלמה פילבר. נראה כאילו זה נחרץ, בעיקר בגלל הניסיון הנואש של ראש הממשלה לקבל עיתונות חיובית. גם בפרשת 2000, הרומן הנכזב עם נוני מוזס, וגם בפרשת 4000, הרומן הממומש עם שאול אלוביץ' - התמורה שמייחסים לנתניהו היא סיקור עיתונאי חיובי. או, אם תשאלו את נתניהו: סיקור ענייני ולא עוין.
לכן אפשר לטעון שאם ראש הממשלה יועמד לדין בפרשיות הללו, שלא לומר יורשע, זה יקרה בגלל חיפוש אחר איזון עיתונאי ואהדה ציבורית, ולא בגלל טובות הנאה וסיגרים. אלא שדווקא חומר החקירה של פרשיות נתניהו מעלה סימן שאלה רציני לגבי המניעים של ראש הממשלה במסעותיו בארץ העיתונות.
אויביו של נתניהו זועקים זה שנים שהוא מנסה לשלוט בתקשורת ללא מצרים, גם במחיר של תשלום שוחד לבעלי הון ואמצעי תקשורת. החקירות האחרונות כאילו מספקות דלק לטענה הזאת. אבל האמת היא שהייתה לנתניהו סיבה טובה להתאמץ מול בעלי ערוצים ועיתונים כדי לקבל דבר פשוט: עיתונות מאוזנת והוגנת, דבר שהוא והמחנה שלו מעולם לא קיבלו.
ברוב המקרים הטענות של ראש הממשלה נגד התקשורת מוצדקות ומבוססות. אף על פי שהמצב בשוק העיתונות השתפר בשנים האחרונות, הוא עדיין מוטה ומסכן את הדמוקרטיה. על אף שהוקמו "ישראל היום", "מקור ראשון" ו"בשבע", עדיין כל יתר אמצעי התקשורת עובדים במידה כזו או אחרת לקידום השקפות האופוזיציה משמאל. די להתבונן בפאנלים הטלוויזיוניים של יום שישי בערב כדי להבין את זעקת נתניהו. די לעקוב אחרי אפס הסיקור של הישגי הממשלה הזו לעומת אובססיית ההשחרה של דמות המדינה בטלוויזיה ובעיתונים. שלא להזכיר את ההשוואה בין האופן האומלל והדלוח שבו סוקרו
החקירות נגד אריאל שרון ואהוד ברק בפרשת העמותות, לבין אמוק הטיפול העיתונאי בחשדות נגד נתניהו. אתרוג כבר אמרנו? אלא שמי שסבור שנתניהו נפל במסע אחר עיתונות הוגנת ומאוזנת, צריך להסביר את מה שנחשף בחקירות האחרונות. במיוחד ההסכמה הברורה שלו בשיחות עם מוזס להרוס את "ישראל היום", העיתון ששינה לטובה את מפת הפרינט הישראלי ושהיה לו חלק חשוב בהקמתו. נתניהו הוקלט כשהוא מבטיח למוזס שישכנע את שלדון אדלסון לשים קץ להפצת "ישראל היום" בימי שישי, אם "ידיעות אחרונות" יספק לו סיקור ידידותי ואוהד. הכל כדי להציל את הממלכה הכלכלית הקורסת של מוזס.
"ישראל היום" עבר באחרונה שינוי יסודי, והוא הרבה פחות "ביביתון" ממה שהיה לפני חשיפת קלטות מוזס. אבל גם בגלגול הקודם שלו הוא היה עיתון ששינה את סצינת החלפת הדעות בישראל. גם כשעדיין סיפק חסינות ואהדה אוטומטית לנתניהו, הוא היה כלי התקשורת רב־התפוצה היחיד ששיקף את תפיסת העולם של מרבית הישראלים. אלו מצאו להם, סוף־סוף, מקום שבו הם יכולים לקבל אינפורמציה ורעיונות לא משוחדים שמאלה.
דווקא את ההישג האדיר הזה נתניהו הציע להחריב, על פי תמלילי השיחות, בתמורה לליטוף תקשורתי פרמננטי מתעשיית העיתונות של מוזס. כלומר, הוא היה מוכן להקריב את השקפת העולם של המחנה שלו למען טובתו האישית. נתניהו אומנם טוען שהשיחות היו סרק ותרגיל, אבל נדמה ששלדון ומרים אדלסון לא מאמינים לו. קרע גדול נפער ביניהם מאז חשיפת הקלטות, עורך העיתון הוחלף, והקו המערכתי השתנה.
כדאי להזכיר שגם בארצות הברית קיימת הטיה אנטי־מקצועית קיצונית של התקשורת. סדר היום של כל הרשתות, חוץ מאחת, ושל רוב העיתונים המשמעותיים, חוץ מאחד, הוא זה של המפלגה הדמוקרטית ושמאלה. אבל בארצות הברית לצד "וול סטריט ג'ורנל", קיימת רשת פוקס ניוז הפופולרית.
ואם כבר מדברים על התערבות בשוק התקשורת, למה נתניהו לא השתולל כדי לגרום להקמת רשת כזו בארץ, גם מבחינת החוק והרגולציה וגם מבחינת גיבוש משקיעים מתאימים? אולי מכיוון שלמרות התפיסה הרפובליקנית בעליל של פוקס ניוז, היא עיתונות אמיתית שלא נמצאת בכיס של אף מועמד רפובליקני ואפילו לא של הנשיא המכהן. רק תארו לעצמכם ערוץ טלוויזיה ישראלי רב־עוצמה ומשפיע יותר מחברת החדשות, שהיה מייסר את נתניהו על הפרות ההתחייבויות שלו לבוחרים: מהסכם חברון ועד וואי, מנאום בר־אילן ועד הקפאת הבנייה בירושלים וביו"ש. רק זה היה חסר לו. בכל מקרה, נכון לעכשיו הרומן האובססיבי של נתניהו עם התקשורת מסתמן כרומן קטלני.
אכן ארץ נהדרת
ברוח החמוצה של הימים האלו אמרה השבוע שרה'לה שרון שהיא בת גילה של המדינה, אבל המדינה נראית הרבה פחות טוב ממנה. אותה אבחנת נכאים נשמעת מכל כיוון, כאילו סדר היום שנשקף ממסכי הטלוויזיה הוא פניה העגומות של ישראל. אלא שאסור להתבלבל, ההפך הוא הנכון.
קודם כל תרשמו לעצמכם שבמדינות מושחתות לא חוקרים ושולחים לכלא ראשי ממשלה, נשיאים ושרים. גם יחסי הון־שלטון מפוקפקים הם לא המצאה ישראלית. ובכלל, הפוליטיקה במרבית הדמוקרטיות המועטות בעולם, מלוכלכת ועתירת ניגודי אינטרסים הרבה יותר משלנו.
אבל גם בלי לחזור שוב על פלאי ישראל, כדאי לשים לב לעובדה אקטואלית קטנה ומייצגת שאנחנו פשוט מתעלמים ממנה. העובדה שאין בישראל משבר מים. למרות בצורת מתמשכת, למרות המיקום החצי מדברי, אנחנו מספקים כמויות נכבדות לשכנה ממזרח ולא חוסכים אף קוב.
למי שלא הבחין, האזור נמצא במיני־בצורת מתמשכת זה שנים, ועל פי גזירת איתני הטבע היינו אמורים לעמוד עם דליים בתור למכליות. המחסור הזה גרם לרבות מהשכנות לגרד את תחתית החבית, וזו ממש לא תופעה ייחודית למזרח התיכון או למדינות נחשלות. במקסיקו סיטי, על 22 מיליון תושביה, יש רבים שנמצאים תחת קיצוב חמור במים. בקייפטאון העוינת, שלוש שנות בצורת וחוסר תכנון גזרו על ארבעת מיליון התושבים קיצוץ דרמטי בצריכה, וכבר מסתמנים תורים עם בקבוקים ריקים. שלא לדבר על קליפורניה שבארצות הברית הגדולה. שם שליש מהמים מגיע משלגי הסיירה נבדה ושורר מחסור תמידי בזהב השקוף. אזורים שלמים סובלים מיובש, ובכל זאת בכל קליפורניה ישנם רק חמישה מתקני התפלה, שמספקים פחות מאחוז מהצריכה.
ואילו בישראל החמוצה, חזון זיקוק המים, כפי שקראו לזה פעם, הועלה על ידי דוד בן־גוריון. אחר כך היה מי שראה את הנולד, הפעיל טכנולוגיה פורצת דרך וקיבל החלטות יקרות. מאז 2008 נבנו מתקני התפלה מהים, שמספקים כ־85% מהמים שאנחנו שותים ומתקלחים בהם. יש לנו מתקנים מהגדולים בעולם, שתוך כמה שנים יספקו כמעט את כל הצרכים, כולל השקיית השדות. התפלנו בשנה שעברה 585 מיליון קוב מים, ועכשיו הטכנולוגיה הישראלית נמכרת למדינות רבות, כולל אוסטרליה, קפריסין וסינגפור.
באמצעות חזון, יצירתיות והחלטות נכונות הפכנו את מי הכנרת והמוביל הארצי למיתוס וניצחנו את הייסורים של חוני המעגל. אז נא לא לשכוח את הפרופורציות, אכן יש לנו ארץ נהדרת.