מיום ליום נראה שמדובר ברה"מ המושחת ביותר בתולדות ישראל

נובמבר 2038, דירת סטודיו ב"דיור למזדקן", בית גיל הזהב במרומי הכרמל, חיפה. מני, בן 12, מבקר את סבא משה לרגל יום הולדתו ה־78. הסבא ישוב על כיסא נדנדה ומחייך. מני אוהב את החיוך של סבא משה, חיוך שנותר צחור והיה פעם הסמל המסחרי שלו. היו ימים, סיפר לו פעם סבא, שהחיוך הזה פתח לו דלתות, שבה לבבות, אסף מתפקדים ותומכים. איך חברי המרכז אהבו את החיוך הזה, סיפר לו סבא, אבל לא הסביר לו מה זה חברי מרכז. היום, אחרי שהכל נגמר, סבא ממשיך לחייך, גם כשהוא עצוב. והוא בדרך כלל עצוב. שערו לבן לגמרי, גבו שחוח, אבל רוחו איתנה. "סבא", אומר מני הקטן, "זה נכון שהיית פעם שר האוצר?".

רוצים לקבל את החדשות לפני כולם? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
 

"כן, זה נכון מאוד", עונה סבא משה, "אז למה לא היית ראש ממשלה?", מקשה הקטן, וסבא מחייך שוב. "לא יודע", הוא מנסה להתחמק, "לא יצא, לא הסתדר, משהו השתבש בדרך, עד שהבנתי שגם אני יכול ההזדמנות חלפה, ובכלל מאיפה אתה בא עכשיו עם כל השאלות האלה?", הוא פורע את שערו של הנכד, שמספר: "אני מכין עבודת שורשים ועובד על עץ המשפחה, קראתי מה כתוב עליך בוויקיפדיה". החיוך של סבא משה דועך. הוא לא אוהב לדבר על פוליטיקה, על הימים ההם, על הכוח וההשפעה והחברים והמפלגה והדברים שקרו, ולא קרו. הקריירה שלו נגמרה לא טוב לפני 15 שנה. הכאב עדיין לא חלף לגמרי. הוא נשכח והסתגר בתוך עצמו. אלמלא קובי, חברו הטוב, הבעלים של "דיור למזדקן", הוא לא היה יכול להרשות לעצמו גם את זה. 
 

אבל מני הוא נכדו הבכור האהוב, המפונק, זה שמותר לו הכל. לפחות כשהוא מבקר את סבא. והוא ממשיך לשאול: "אתמול בכיתה הצגתי את העץ המשפחתי, ואורי אמר שאתה פספסת את ההזדמנות הגדולה שהייתה לך כי לא הבנת מה צריך לעשות ושמרת על המושחתים". חיוכו של סבא משה נמחק. "מאיפה אורי הביא את זה?", שאל. "סבא שלו סיפר לו", ענה מני. "מי זה סבא שלו?", שאל סבא משה. "קוראים לו סבא אבי. הוא אומר שפעם הייתם חברים והקמתם מפלגה ביחד, אבל אז רבתם".
 

עכשיו סבא משה זועם באמת. "אני לא רוצה שתהיה חבר של האורי הזה", הוא גוער בנכד, "סבא שלו הוא בוגד וכפוי טובה". מני נבהל. "זה לא רק אורי", הוא אומר, "עשיתי עבודת מחקר באינטרנט, בכל מקום כתוב שפעם, כשהיו הרבה מושחתים והתברר שהכל רקוב, הפוליטיקאים המשיכו לשתוק ולשמור עליהם, פחדו מהאמת, העדיפו את עצמם על פני המדינה". מחיוכו של סבא משה לא נותר זכר. למני היה נדמה שדמעה קטנה מרעידה על ריסי עינו הימנית. "קשה לי לדבר על זה", אומר סבא בקול רועד, "אני ניסיתי לעזור לאנשים". נכדו מביט בו בעיניים מלאות אהבה. "והמדינה", הוא שואל, "סבא, מה עם המדינה?".
 

"המדינה של היהודים היא הדבר הכי יקר", עונה סבא בקול רועד, "הנה, אתה רואה את התמונה הזו על הקיר? כן, אז צילמו רק בשחור־לבן. לאיש הזה קוראים מנחם בגין, אתה קרוי על שמו, הוא לימד אותנו לאהוב את המדינה יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו". מני מביט בתמונתו של מנחם ואומר: "סבא, אני יודע מי היה בגין. הוא היה מנהיג צנוע. הוא החזיר את כל המתנות ששלחו לו. הוא גר בדירה בדמי מפתח". חיוכו של סבא משה מתעורר לחיים, "מאיפה אתה יודע על בגין?", הוא שואל את נכדו, "משיעור אזרחות", עונה מנחם הקטן, "למדנו עליו בפרק על המנהיגים של פעם, אלה שלא היו מושחתים", סיפר בהתלהבות, "אבל החברים שלי בכיתה אמרו לי שאתה עזרת למושחתים ואני התעצבנתי, בסוף נתתי לאורי אגרוף בגלל מה שסבא שלו אומר עליך". סבא משה הביט בנכדו וחיוכו התרחב. "מצוין, מני, מצוין, אני מקווה שהכאבת לו", אמר, ובקול בלתי נשמע הוסיף, לתוך עצמו, "כמו שאתה מכאיב לי עכשיו".

משה כחלון הוא שר אוצר טוב. הוא שליח אמיתי של הציבור שלו. נדמה לי שהוא מתחיל לראות תוצאות אפילו בנושא הדיור הבלתי מנוצח. הבעיה היא שבמצב הדברים הנוכחי לא בטוח שיזכרו לו את זה. כי השאלה הנכונה היא מה שנכדו שאל אותו בסיפור המפוברק שזה עתה קראתם: מה עם המדינה? הרי כולם כבר יודעים את האמת. היא מזדחלת עכשיו החוצה, ממצמצת בעיניה, מסתנוורת מהאור המסמא של הזרקורים. אמת שדוכאה ועונתה שני עשורים במרתפי המצפון של כל אלה שידעוה. האמת שנסקרת בעמודים הללו שנים ארוכות, אבל כולם מעמידים פנים שאין להם מושג על מה מדובר. 
 

עכשיו כבר ברור באיזו בועה של טירוף וטרלול נאטמה הממלכתיות הישראלית בשנים האחרונות. ממדיה המדהימים של השחיתות מתפרצים החוצה. רוב בכירי השלטון שלנו ידעו את האמת לאורך כל הדרך אבל השלימו איתה. עכשיו הם מוסיפים חטא על פשע. נפתלי בנט בכלל לא בטוח שיקרא לנתניהו להתפטר גם אם תהיה החלטה להגיש כתב אישום. כחלון ממשיך כרגיל. איילת שקד, זו שניהלה את לשכת ראש האופוזיציה נתניהו, זו שסיימה כמעט כל יום עבודה בבכי, זו ששמעה את הגברת מאחלת לילדיה שיחטפו סרטן בראש, ממנה עכשיו שופטים. גדעון סער, אחד הקורבנות היותר מובהקים של הזוג מבלפור, סוכר את פיו. ישראל כץ, קורבן מתמשך בזכות עצמו, כנ"ל. יולי אדלשטיין, שיודע היטב את האמת וחווה אותה גם על בשרו, ממלא פיו מים. זאב אלקין, שועל השועלים שכבר הורחק מעל פניו של נתניהו במצוות הגברת, אילם ודומם. 
 

כמוהם עוד עשרות. קרחון ענק של ריקבון משייט מולם, והם מתעלמים ממנו וממשיכים לרקוד על הסיפון. איש העקום בעיניו יעשה. הם מפחדים. ממה הם מפחדים? לא ברור. יש בליכוד איזושהי קארמה שלפיה אסור להרים יד על המנהיג. עדיף להתנדב לדאעש או להצטלם עם גדעון סער. מי שמעז לפגוע במנהיג משלם מחיר. מי שמגן עליו עד הרגע האחרון, יוצא נשכר. כך הצליח אריאל שרון הערמומי לרשת את נתניהו ב־99'. אהוד אולמרט, שהעז להטיל דופי בנתניהו בדמדומי הקדנציה ההיא, הוענש בפריימריז. אף אחד לא רוצה לקבל עונש בפריימריז. הם מעדיפים לשאת את עונשה של ההיסטוריה, את דמותם המגוחכת המשתקפת אליהם מהמראה. 
 

משה כחלון לא באמת פרש מהליכוד. כחלון הוא ליכודניק גולה בגופו, ליכודניק שרוף בנפשו. אני אומר את זה לזכותו. הוא עוד יחזור, והוא מקווה שיהיה לו לאן. הוא מחכה שמישהו אחר ירים את נס המרד. כולם מחכים שמישהו אחר יגיע. אבל אין מישהו אחר. נבחרי הציבור ומנהיגי העם מעדיפים להתחנף ל"בייס" המתפקדים מאשר לעשות את הדבר הנכון ולסיים את מה שצריך היה להסתיים מזמן. זה נורא.

גיא פלג סיפר שלשום במהדורה המרכזית את סיפורו של שלמה פילבר. איך הועף בבעיטת שפיץ מעל פני הזוג המלכותי רק כי העז להכריח את נתניהו להחזיר שעון שקיבל במתנה מסילביו ברלוסקוני, כשהיה שר האוצר. איך נקרא לחדרם של בני הזוג במלון, איך פרצה "הגברת" המטורללת בצווחות שבר על כי העז להפקיד את השעון כחוק, איך מעולם לא מחלה לו, "כי אצל הגברת אין התיישנות". 
 

אתם יודעים כמה סיפורים כאלה, אותנטיים, יד ראשונה, שמעתי במהלך השנים? מאות. כולם נכונים. מה שמדהים כאן הוא לא טירופה של המשתוללת. מה שמדהים כאן זה שבכל הפעמים, ללא יוצא מן הכלל, עומד ראש ממשלת ישראל, מביט במתרחש ושותק. מקבל את הדין. כשהיא מעיפה את יועציו וראשי לשכתו, כשהיא מחליטה להשמיד עיתונאים, כשהיא מבטלת לוח זמנים או דורשת תכשיטים או מצווה על המאבטחים לקחת את הוואזה היקרה עם הפרחים אחרי ארוחה במלון מפואר. הוא עומד שם ושותק. מקבל את הדין. לא רק הוא. כמעט כולם קיבלו את הדין שנות דור. עכשיו הדין יקבל אותם בחדרי החקירות ובתי המשפט. 
 

ובכל אותן שנים ארוכות, כשתעשיית המתנות פרחה, כשהשחיתות השלטונית שגשגה, כשההשתלטות הכוחנית על עמדות מפתח התקדמה, היו לא מעט קולגות שלי שהמשיכו להצהיר בקול גדול ש"נתניהו הוא נהנתן. הוא לא מושחת". אז חברים יקרים, טעיתם. נתניהו הוא, לדעתי, ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות ישראל. והיו פה לא מעט מושחתים לפניו. אגב, אני מעריך שזו גם דעתם של החוקרים בלהב 433. הם יודעים שעל פניו, בעולם אידיאלי, הייתה החקירה נמשכת לנצח. כל תיק יכול להוליד שלושה תיקי המשך, כל חבר מביא חבר, טייקון גורר טייקון, אין בלטה נקייה אחת.
 

הביטו בהם. "דודי" אמסלם, הבריון בעל שפת הביבים, האיש שמדבר בשפת משפחות הפשע, שלא היה משדך את הבת שלו עם עד מדינה. כשאני מקשיב להגותו, נדמה לי שמדובר בהקלטות סתר של סוכן משטרתי במפגש עבריינים במאורה אלפרון־דומראנית כזו או אחרת. ירון מזוז, סגן שר בישראל, מחוקק שהצהיר שלשום שרוני אלשיך הוא "בחור טוב, בחור הגון, אבל לא היה צריך להתמנות למפכ"ל", כנראה שכח, או מעולם לא ידע, שמי שהביא את אלשיך מהשב"כ, שכנע אותו ומינה אותו לתפקיד זה בנימין נתניהו.

מירי רגב, הגברת ששום פנכה, ולו המרקיבה ביותר, אינה דלה מדי עבורה, מצהירה ש"ההר הוליד עכבר" ומתלוצצת על "תיק 7000, הגננת שושנה נתנה עוגייה לביבי". אפילו יואב קיש, מהוגן יחסית, שחיפש ולא מצא שום דבר הבל להתגולל בו על שומרי הסף, קם ביום חמישי בבוקר והאשים את המשטרה בהדלפת עדותו של פילבר, אף על פי שידע שהמשטרה לא רק שלא הדליפה, אלא אף הוציאה צו איסור פרסום על החקירה והעדויות. חבורה של עלובי נפש וחיים, נבחרי ציבור נטולי בושה, עכבות, אמות מידה מוסריות כלשהן. להקיא. או להתגעגע לדוד ביטן, או גם וגם.
 

את השיא השבועי שבר, כמובן, ח"כ מיקי זוהר. כשהשווה את "מה שעושים לנתניהו" לרצח רבין, זו לא הייתה פליטת פה. הוא חזר על המנטרה הזו לאורך כל השבוע, למקרה שמישהו פספס בטעות. הוא משווה רצח פוליטי של ראש ממשלה בישראל, בשלושה קליעי הולופוינט של אקדח שנטען והופעל בידי יהודים, לחקירות שמנהלת המשטרה נגד נבחר ציבור. הוא הרי יודע שלא התקשורת מנהלת את החקירות האלה. הוא יודע שאלשיך ומנדלבליט הם מקורבי נתניהו.

הוא יודע ששני עדי המדינה, ארי הרו ושלמה פילבר, הם אנשי ימין חובשי כיפה ונאמני נתניהו שנות דור. הוא בוודאי זוכר איך שתתה התקשורת בקשית מורעלת את דמו של אהוד אולמרט עד שגורש בקלשונים מהבית בבלפור, אף על פי שהיה "ראש ממשלה מכהן". הוא יודע, ולא אכפת לו. הוא מצפצף. הוא חושש לאבד את מקומו בפריימריז הקרובים ליואב קיש, או לאורן חזן, או וואטאבר. ולצורך זה אין לו בעיה להטיל את מימיו הבאושים על כל מה שנותר מהממלכתיות הישראלית וההיגיון הבריא. יצא לי להכיר את ח"כ קיש בקדנציה הזו. טייס קרב, איש ראוי עם ראש על הכתפיים. אני שואל את עצמי איך הוא נרדם בלילה.
 

אפרופו דודי אמסלם ורצח רבין, פתאום נפל לי האסימון: אולי לאמסלם יש קייס? נזכרתי שעד המדינה הטרי נגד נתניהו, שלמה פילבר, היה זה שכתב תיאוריית קונספירציה חולנית במיוחד באשר לרצח רבין, שפורסמה בזמנו ב"נקודה". אז הנה, סגירת מעגל. אחרי שהאשים את השב"כ ברצח רבין, מגלה שלמה פילבר שהוא בעצם רוצח את רבין שוב, כל יום מחדש. אולי בכל זאת יש היגיון בשיגעון.

4

אגב פילבר. מאז שהבין שהיה כסיל שימושי בשירות המשפחה המלכותית שנות דור והחליט לספר את האמת, זוכה האיש ללא מעט מחמאות בתקשורת כ"אדם ישר וערכי באופן בסיסי" שלא לקח שלמונים ולא עשה לביתו, אלא האמין בצדקת הדרך והיה משוכנע שהוא פועל לביצור שלטונו של ראש ממשלה ענק בישראל. 
 

נדמה לי שהסופרלטיבים הללו מיותרים. פילבר אכן לא לקח כסף לכיס. אבל הוא היה שותף למעשים שדגל שחור של אי־חוקיות התנוסס מעליהם, בידיעה. הוא זיהה את התועבה אבל העדיף לסתום את האף ולספר לעצמו סיפור. השבוע פורסם איך הגברת נתניהו ניסתה לבחוש באתר וואלה ולהביא לפיטורי העורך הראשי (המצוין) אבירם אלעד. כולם הזדעזעו. בצדק. הבעיה היא שלא מדובר במקרה בודד. מדובר בדפוס פעולה שיטתי. השבוע סיפר לי עורך בכיר איך פילבר, כשהיה מנכ"ל משרד התקשורת, ישב איתו בבית קפה תל־אביבי והתחנן בפניו שיפרוש מרצונו, כי זה התכתיב שקיבל מבלפור. את המרדף אחרי רביב דרוקר בערוץ 10 כולכם מכירים. נדמה לי שגם המרדף רב־השנים אחרי, בשבתי כמנחה "עושים סדר" בטלוויזיה החינוכית, אינו חדש. 
 

בשנים הראשונות הם הפעילו את רב־הלבלרים הנכלולי נתן אשל למילוי המשימה הזו. כשהיו מי שהתנגדו וסירבו לזרום עם צו הפיטורים שלי, קמה מהומת ענק. בשנתיים האחרונות היה זה פילבר שהופקד על גניזתי והרחקתי מהגשת התוכנית. במגעיו עם בכירי משרד החינוך הדגיש בכל פעם מחדש ש"רק תדאגו לעניין של בן כספית". ללא מורא, ללא משוא פנים, ובלי בושה. ההוראה הגיעה מבלפור (לא האדון, הגברת), ומנכ"ל משרד ממשלתי הפשיל שרוולים כדי לבצע. כל מי שלא בא טוב בעיניים לגברת, נאלץ להילחם על חייו המקצועיים, על פרנסתו, על עבודתו. לא רק בתקשורת. אני לא מלין על עצמי, אני מסתדר מצוין. זה קורה בכל מקום: בשירות הציבורי, בממשלה, במשרדים השונים, בלשכה, במוסד, במטה לביטחון לאומי ואיפה לא. וכרגיל, הוא מביט במתרחש ושותק.
 

אני מקווה שחוקרי להב 433 יידעו מה לשאול את שלמה פילבר, מעבר לענייני תיק 4000. פילבר יכול לפתוח המון קופסאות שחורות נוספות. צריך לבדוק מה עמד מאחורי טירוף סגירת התאגיד. מי מימן, ומדוע, הפקת סרט תעודה תמוה לחלוטין על אביה של "הגברת". רמז: האחים אדרי קשורים לעניין הזה. יניר קוזין פרסם השבוע ב"מעריב" רשימה (חלקית) של דברים שעדיין לא נבדקו: פיצול ערוץ 2, החוק הצרפתי, חוק ההמלצות, חוק ההקלטות. מה הקשר של נתניהו לכל זה? ח"כ שלי יחימוביץ' השלימה את קוזין בציוץ משלה: מינוי רמי סדן ליו"ר דירקטוריון ערוץ 10. זוכרים? גם כאן, יהיה נחמד לדעת מה היה מאחורי הקלעים. סדן היה דוברה של שרה נתניהו בקדנציה הראשונה. ואצל שרה, כמו שאומר פילבר, "אין התיישנות".

5

הרע מכל עוד לפנינו. כל התיקים שנפתחו עד עכשיו, מ־1000 ועד 4000 ועד בכלל, אינם אפילו קמצוץ מקצה הקרחון. קשר השתיקה אופף עדיין את המעון בבלפור ואת נגזרותיו. הנסתר רב מאוד, עדיין, על הנגלה. השותקים והעלומים רבים עשרות מונים מהמעטים שמדברים. אין שום סיכוי שהמשטרה תצליח לחשוף את כל האמת. נסתפק במדגם מייצג. זה חזק מספיק. 
 

מעל הכל, התמיהה המתמדת, איך יכול להיות שהאיש המוכשר הזה לא הפיק לקחים משני הסיבובים הקודמים. לא מבר־און-חברון ולא מפרשת עמדי והמתנות. איך יכול להיות שהוא לא קרא את הכתובת על הקיר. איך יכול להיות שבמקום להשתלט על הטירוף, או לפחות להגביל אותו, הוא נכנע ללא קרב. ומאיפה האובססיה החולנית הזו להשתלט על התקשורת, בעידן הרשתות החברתיות? האם הוא באמת האמין שיוכל להשתלט על כל הרגולטורים, שומרי הסף, שלטונות אכיפת החוק והתקשורת כל הזמן? האם הוא האמין שהוא בן אלמוות? אני מעריך שכן. 
 

החמור מכל הוא העובדה שהוא כמעט צדק. לא היה חסר הרבה כדי שזה יצליח. כדי שגם הפעם "לא יהיה כלום כי אין כלום", הכלבים האחרונים ינבחו את נביחותיהם בייאוש, והשיירה המרקיבה תעבור במחולות וריקודים, מותירה אחריה צחנת סיגרים ואדי שמפניה. היינו קרובים לזה מאוד. הגיבורים האמיתיים של חשיפת מפעל השחיתות המשפחתי הזה עוד יתגלו בעתיד. בינתיים, חשוב לי להדגיש את חלקה של התקשורת במאבק. העיתונאים המעטים, הבודדים, הנרדפים, שהמשיכו ללא מורא וללא משוא פנים במאבק הסיזיפי לחשיפת האמת. גם כשאיימו עליהם, ניסו לפטר אותם, להבהיל אותם, ללחוץ עליהם, לנדות אותם, להכפיש אותם ולהיפטר מהם. למרות כל מה שעובר על התקשורת בעשור האחרון, היא הוכיחה את חיוניותה ואת האומץ והנחישות שלה גם בימים הטרופים האלה. 
 

ומעל כולם, כמובן, מגדלורים כרביב דרוקר, שלא מפחד מכלום, גידי וייץ, תחקירן מזהיר ופורץ דרך, וגיא פלג, שלא עושה חשבון לאף אחד. הם לא התמכרו מעולם לפטמות האינפורמציה, גם כשמדובר בפרקליטות ובמשרד היועץ המשפטי לממשלה, הם לא בדקו למי הפרסום מועיל ואת מי הוא משרת, הם חתרו וחותרים ללא הרף רק למטרה אחת: חשיפת האמת. בתקופה השחורה, כשרשויות האכיפה הולאמו ורוח המפקד ריחפה מבלפור וסגרה את כל התיקים והחקירות, הם לא התייאשו. כשהסדקים נפערו מחדש, הם פרצו דרכם. יחד עם חוקרים נחושים, ראש אגף חקירות מקצועי ומפכ"ל ממלכתי והגון, הם פשוט הצילו את מדינת ישראל מהריקבון שכבר החל להפוך לנמק.

 

בזמן שהטור הזה נכתב, מובא ניר חפץ להארכת מעצר בפרשת הניסיון להשפיע על מינוי היועץ המשפטי לממשלה שנחשפה השבוע ב"מעריב". חפץ שותק בחקירה. אותי זה קצת מפתיע. הרבה פחות הופתעתי מהסיפור עצמו: המפגש של חפץ עם אלי קמיר, ידידה הקרוב של השופטת הילה גרסטל, וההצעה הרקובה הקשורה לסגירת תיק מעונות ראש הממשלה נגד שרה נתניהו, תמורת מינויה של גרסטל לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה.
 

הצעה כזו תפורה למידותיו המוסריות של חפץ. כל מי שמכיר את הטאלנט הזה ונחשף למעלליו במהלך השנים, לא הופתע. השאלה שטעונה בירור היא מי יזם את הרעיון הזה. האם מדובר ביוזמה מקומית של חפץ, אחת מני רבות, לתפור יועץ משפטי למידותיה של "הגברת", ורק אחר כך לדווח על כך לגבורה עצמה, שתוריד הוראה לבעלה על מנת שידאג גם לביצוע? לדעתי, זו האפשרות הסבירה יותר. אני לא מאמין שבנימין נתניהו עצמו ישגר את חפץ לשליחות מושחתת מהסוג הזה (אם כי בעניין הרעיה, הכל אפשרי). יכול להיות שהרעיון עלה בראשו של חפץ במהלך השיחה עם קמיר, שניסה באותם ימים לקדם את מועמדותה של גרסטל לתפקיד. אבל יכול להיות שמישהו בכל זאת שלח את חפץ לשליחות הזו. או מישהי. את זה רק הוא יוכל לספר.
 

להפתעתי, כנראה מרוב שעמום, חלק מהקולגות שלי החליטו להתנפל בינתיים על השליח, או על זו שדחתה את ההצעה בבוז ובשאט נפש ולא הסכימה אפילו לחשוב עליה, השופטת גרסטל. מדוע לא דיווחה לרשויות? ואחרי שסיפרה את הסיפור (בקווים כלליים, בלי שמות) לחברתה, שופטת העליון דאז אסתר חיות (היום נשיאת העליון), מדוע זו לא רצה למשטרה?
 

מדובר בצדקנות ובטהרנות דוחות במיוחד. הרעיון שהעלה חפץ מעולם לא הועבר לגרסטל כהצעה אופרטיבית שמצריכה תשובה. הוא נפסל עוד בשלב המקדמי, אצל אלי קמיר. מהיכרותו העמוקה עם גרסטל ידע קמיר שלא רק שזה נון סטארטר, זה פשוט הזוי לחלוטין. כשפגש אותה בהמשך אותו יום, סיפר לה את הסיפור כאנקדוטה, לא כהצעה אופרטיבית. לגרסטל לא היה מה לעשות עם הסיפור הזה. הוא היה יד שלישית, קמיר ששמע מחפץ ששמע השד יודע ממי או סתם בדה את זה מדמיונו.
 

גם אם הייתה מדווחת על זה בזמן אמת, לא היה קורה כלום. לא היו אז חקירות נגד ראש הממשלה, אף אחד לא היה מעלה על דעתו לעצור את חפץ, שהיה בוודאי מכחיש את הסיפור מכל וכל, וכל מה שהיה קורה זה שהבומרנג היה מסתובב ומתעופף לעברה של גרסטל שהייתה נתפסת כבכיינית שמנסה ללכלך את ראש הממשלה בהאשמות בלתי נתפסות כדי להתמנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
 

מי שמכיר את גרסטל יודע עד כמה היא רחוקה מכל זה. מי שהקימה את בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, ניהלה קריירה משפטית מזהירה והקימה אחר כך את נציבות הביקורת על הפרקליטות, היא אישה ישרה כסרגל ואמיצה באופן יוצא דופן. בתפקידה ההיסטורי כנציבה הפכה למטרת דמות נייחת של ועד הפרקליטים שגובה, למרבה הצער, בידי פרקליט המדינה והיועמ"ש. היא לא היססה לנסות לנקות את האורוות שבתוכן צמחה, לא הרכינה ראש ולא נבהלה ממסע ההכפשות המתוזמר שניחת עליה. עכשיו מנסים לטנף אותה עם העניין הזה, על לא עוול בכפה. 
 

אלה שמדווחים בשם מקורות בפרקליטות על "הביקורת על התנהלותה" של השופטת, צריכים לזכור שאלה שמבקרים את ההתנהלות לא עושים את זה בידיים נקיות. הם מנסים להתחשבן איתה על חשיפת מחדלי הפרקליטות הלא מעטים בתקופתה כנציבה, ובעיקר על דוח המכון הפתולוגי שהכינה וחלק ממנו נגנז לאחר מאבק ארוך וכוחני של הפרקליטים. כל אלה שנוטלים חלק במסע השיימינג הנוכחי נגד גרסטל, גם יחד, אינם ראויים לצחצח את נעליה.