בבית העיתונאים של הודו, בדלהי, שאלו אותי ואת סמדר שיר על החקירות של נתניהו. הייתי שם באמצע החודש הזה וישבתי לפגישת שולחן עגול עם עיתונאי הודו. נושא הפגישה הוגדר כ"עיתונות בעידן האינטרנט", אבל מתברר שזה לא נושא בוער בהודו. העיתונאים ההודים, שכותבים בעיתונים שתפוצתם היומית נמדדת במיליונים, אמרו לנו שהאינטרנט לא השפיע על התפוצה.



דיברנו אם כן על נושאים אחרים; הם שאלו אותנו מה הרגשנו כאשר מודי, ראש הממשלה ההודי, הגיע לביקור ברשות הפלסטינית ברמאללה. לא אהבנו את זה ואמרנו להם כך, אבל הוספתי שהבעיה חמורה הרבה יותר כאשר ראש ממשלת הודו מקבל לביקור ממלכתי את נשיא איראן רוחאני. "זה הנפט", הם גמגמו. 



הייתי בהודו לשבוע דחוס, במסגרת משלחת של אגודת הסופרים העברים, עם הסופרות דורית זילברמן, אדיבה גפן, סמדר שיר שכבר הזכרתי, והמשוררות חוה פנחס־כהן ואביבית לוי־קאפח. זה היה ביקור של אגודת הסופרים העברים במוסד המקביל בהודו, "סאהיטיה אקדמי", שהוא המוסד העליון בהודו לנושאי ספרות. יש חשיבות גדולה בקיום קשרים בין ארגוני סופרים בעולם. עם זאת, היות וסמדר ועבדכם מתפקדים שנים ארוכות גם כעיתונאים, ארגנה נספחת התרבות בשגרירות ישראל בדלהי, ראומה מנצור, גם מפגש עם עיתונאים הודים בבית העיתונאים שלהם. 
 

המפגשים העיקריים היו עם סופרי הודו, כמובן. הודו היא ארץ עצומה הן בשטח והן בתושבים: 1.3 מיליארד. אנחנו באנו עם השמונה מיליון שלנו. הם למעשה עולם בפני עצמו, ולכן כל כך נדהמתי לגלות כמה הרבה הם יודעים עלינו. 
ההזמנה אלינו חפפה לכנס של הסופרים הכותבים ב־24 השפות העיקריות בהודו. כך התרכזו בתזמון נדיר למעלה מ־250 סופרים הודים בולטים הכותבים בשפות השונות של הודו, ואשר הגיעו מכל חלקי הודו. ביום שני, 12 בפברואר, היינו בטקס הענקת פרסים ל־24 סופרים הודים, כל אחד בשפתו. חשבתי שזו הזמנת נימוס כדי למלא לנו את הערב, אבל באולם גדוש, באירוע שהוא עניין ספרותי הודי פנימי, הובלנו אל מקומות שמורים בשורה הראשונה, וד"ר ראו, מנהל "סאהיטיה אקדמי", הכריז יותר מפעם אחת שבטקס נוכחת משלחת הסופרים מישראל.

היינו היחידים שאינם הודים באירוע זה. למחרת התקיים האירוע שהוקדש כולו לנו. אולם ישיבות ענק התמלא  בעשרות סופרים מהודו, רבים ישבו לאורך הקירות מחוסר מקום. אנחנו הצגנו את הספרות העברית, וכל אחד גם את יצירותיו, והחלו השאלות שלא פסקו. שאלו על החייאת הלשון העברית, על הסכסוך הערבי־ישראלי בספרות העברית, על הצייטגייסט (רוח התקופה) בספרות העברית. סופר הודי, שכבר דיבר איתי קודם על הנושא, שאל מה היחס בישראל לשואת הצוענים שנרצחו במחנות השמדה על ידי הגרמנים. הוא הזכיר שהצוענים הם עם שמקורו בהודו. 
שום שאלה לא הייתה עוינת. בשום מקום לא הונף דגל פלסטין, לא היו הפגנה ולא צעקות. פעם, בכנס ספרותי בינלאומי ביוון, נצרב לבי כשראיתי על קיר האוניברסיטה שבה התארחנו כתובת "תשוחרר פלסטין". בהודו, בלי קשר לנושא הספרותי, היינו מוקפים באהבה לישראל ולעם היהודי. כל אחד שפגשנו ידע על הביקור של מודי, ראש ממשלת הודו, בישראל, ועל ביקור נתניהו בהודו. המחמאות שהעם שלנו קיבל בעת ביקורנו שם היו יכולות לגרום למגן דוד להסמיק. יש מוסלמים בהודו, אני מניח שהיו סופרים מוסלמים גם במפגשים איתנו, אבל בשום צורה או רמז לא נשמעה ביקורת על ישראל. 
זה קרה גם ברחוב. סיפור קטן: הלכנו באיזה מקום בדלהי, ופתאום ניגש אלי אדם ואיתו אישה ועוד שני חברים. כולו נרגש: "אתה מישראל?" הוא כנראה ראה את תווית הכנס שהייתה תלויה על החזה שלי. כן, הודיתי. "איזה עם גדול אתם", הוא לחץ את ידי. אחר כך הוסיף: "זו הפעם הראשונה שאני פוגש יהודי". הוא לא נרגע מהתרגשותו, ביקש סלפי, כל אחד מחבריו ביקש סלפי. הוא הסביר להם: "הם מוקפים במוסלמים, והם מגנים על עצמם בגבורה", והפך אותי לאקסמפלר שמסמן את גבורתנו. "עם חכם", הוא מלמל בלי הרף. הוא אתלט, על פי דבריו (ריצת 100 מטר). אני עכשיו צילום בתוך הטלפון שלו, והוא בשלי. תמיד יש לי מזל כזה: העולם מלא בשונאי ישראל, אבל אני פוגש רק את מעריצי ישראל. 
סיפור מוזר נוסף הראה לי עד כמה אנחנו משמעותיים למרות זעירותנו המיקרוסקופית. "דה טיימס אוף אינדיה" הוא עיתון יומי מוביל. דפדפתי בהיסח הדעת. פתאום ראיתי כותרת המבשרת על שחיתות פוליטית: מפלגה מסוימת מבטיחה טיול לישראל כשוחד בחירות. מה? ובכן כן. באחת המדינות המרכיבות את הודו, נאגאלנד, שבה אוכלוסייה  נוצרית דומיננטית, מפלגה מסוימת (BJP) מבטיחה במערכת הבחירות נסיעה מסובסדת, או אפילו חינם, לירושלים, אם היא תיבחר. התאמינו? גזרתי את קטע העיתון הזה, והוא איתי. עוד פלא שהבאתי איתי מהודו.