הפרישה של זהבה גלאון ואילן גילאון מהמרוץ לראשות מרצ נחוותה בשני אופנים שונים לגמרי ברחבי הטוויטר: במחנה השמאל הזילו דמעה חרישית והצדיעו ל״דור הנפילים שמפנה את דרכו לדם צעיר״, ובמחנה הימין התגובות פחות או יותר התמצו ב״פחחחחחח, ברוך שפטרנו״.
אומנם מקובל לומר שפילוג וקוטביות הן דרכו של עולם כיום, אבל במקרה של מרצ, שיכולה רק להיזכר בגעגוע בימי גדולתה, אולי זה דווקא איתות מעניין לצרכים החדשים שבוערים בחברה הישראלית ולכיוון החדש שניתן להתפתח אליו. האם בעקבות פרישת שני המועמדים הוותיקים, המובילים, נוצרה הזדמנות להיפטר גם מדפוסי חשיבה שפג תוקפם ולכן הלכו ודלדלו את המפלגה?
ייתכן שהטעות של מרצ בשנים האחרונות, מעבר להזדהותה המוחלטת עם מילת הגנאי ״שמאל״, היא קידוש ״הכיבוש״ מעל הכל. מרצ אמורה להיות מפלגת הערכים האולטימטיבית, מפלגת ההסכמות וההידברות, אבל ברגע שסיום הכיבוש הפך להיות ערך עליון שדוחה כל ערך אחר (בדומה ליום כיפור שאפילו את השבת הוא דוחה), הזיהוי של המפלגה עם ערכים אחרים הלך והתעמעם. כן, היא בעד שוויון, סובלנות, בריאות, רווחה, חינוך, פשרות - אבל כולם מתכופפים בפני קידוש הכיבוש.
למה הכוונה? הערכים החילוניים, האזרחיים, השוויוניים והסוציאליים שהמפלגה מאמינה בהם מועברים לציבור כחלק מהקמפיין המתמשך לסיום הכיבוש, במקום כערכים חשובים בפני עצמם. מרצ רוצה לקדם זכויות אדם, אבל באופן סלקטיבי. היא תילחם עד זוב דם עבור זכויות פלסטינים, אך רק כשהן מופרות על ידי צה״ל. היא תתעלם מכל פגיעה בזכויות פלסטינים על ידי הרשות או חמאס, ועל אחת כמה וכמה לא תתייחס אם ייפגעו זכויות של מתנחל או של איש עסקים שנעצר.
היא זועמת על כך שאין תחבורה ציבורית בשבת, אבל לא תחלום להתפשר זמנית על עמדותיה המדיניות כדי לשבת בממשלה כדבק קואליציוני ולהשפיע במקום מפלגה דתית. היא נלחמת עבור נישואים אזרחיים, אבל האם תחבור פומבית לאביגדור ליברמן הידוע לשמצה שגם הוא בעניין? כלומר - נוכח כמיהתה להדגיש שוב ושוב שהיא שמאל מדיני, כל ערך אחר יתגמד ויתפוס מקום משני.
המדיניות הזו, איך לומר, לא ממש הוכיחה את עצמה. מצד אחד, מרצ הפכה למפלגת אופוזיציה בנשמתה, ולכן לא הצליחה להיות גורם משמעותי מספיק בקידום אינטרסים חילוניים או בשכנוע קהלים חדשים שזכויות אדם הן ערך חשוב, לא רק למי שמתנגד לכיבוש, אלא עבור כל יהודי. מצד שני, גם את סיום הכיבוש היא לא בדיוק קידמה. ככל שמרצ אובססיבית לגביו יותר, יוצא שמשני הכיוונים המפלגה מפסידה.
להיות הגורם הממתן
ברור שהרצון להגיע לפתרון שתי מדינות הוא חלק מהזהות שלה. השאלה היא אם ניתן לשמור על המטרה הזו, אך במקום לתת לה קדימות על כל מטרה אחרת, להוריד אותה למקום שני, שלישי או אפילו רביעי. אם סיום הכיבוש היה מפנה לרגע את המקום הראשון, מרצ הייתה יכולה לחרות על דגלה צמצום פערים סוציו־אקונומיים, הפרדת הדת מהמדינה, שיפור החינוך או העמקה ושכלול של מדיניות הרווחה, ולתת לאחד מהם להוביל אותה.
עם טקטיקה כזאת, סיכוי טוב שהיא הייתה מצליחה להרחיב את הקהל שלה. הרי רבים אינם מוצאים את מקומם במפה הפוליטית כיום, מואסים בשחיתות השלטונית, צפים מבחירות לבחירות, אינם רוצים את בנימין נתניהו כראש ממשלה אבל גם לא ממש רואים שיש לו מחליף. ובתוך כל זאת היו רוצים לפחות לקדם נושאים אזרחיים. תמר זנדברג אומנם אמרה דברים ברוח הזו במסגרת מרוץ הפריימריז, אבל ספק אם היא מבינה את המשמעות הרחבה. מרצ הפכה ברבות השנים עיוורת לתדמית הצבועה שלה.
חלק ניכר מהציבור רואה אותה כשמאל מדיני אובססיבי והזוי, ומשם מאבד עניין בכל דבר אחר שיש לה לומר. אם חופש הביטוי באמת חשוב לה, היא תצטרך להתגבר על הקלות שבה נשלפת המילה ״הסתה״ כשנאמרים דברים שאינם לרוחה. אם כבוד הדדי הוא ערך חשוב, היא תצטרך להתגבר על אמירות לעגניות כלפי חברי כנסת מהקצה השני של המפה. אם המלחמה בגזענות חשובה, מן הראוי שהיא תתבטא באופן ברור ועקבי גם נגד האנטישמיות הגואה בעולם (ולא רק במקרים שבהם אפשר להאשים בכך איזה גוף ימני).
וגם: אם היא בעד רגישות, כבוד לזיכרון וערך האמת, היא לא תוכל לספוג בכיף את הכחשת השואה של אבו מאזן ולהתרעם רק על הכחשת השואה של הפולנים. ואם היא רוצה ליצוק אמינות לחשיבות ההידברות, גם כאן דרושה גישה חדשה. עד כה המפלגה התבטאה רק בחשיבות ההידברות עם החמאס, והושיטה יד רק לרשימה המשותפת, גם כשהיא קיבלה ממנה סטירה. אבל להושיט יד לבצלאל סמוטריץ׳? חס וחלילה.
יש כיום צמא גדול לגורם פוליטי שימתן את השיח, שיקדם ערכים חוצי פלגים, שיסייע בהנמכת להבות השנאה ויזכיר לכולנו שאפשר להגיע גם להסכמות פה ושם. לכאורה, חברי מרצ הצעירים בסך הכל ממשיכים את דרכם של מייסדי המפלגה, אבל הצרכים בישראל השתנו מאז שהמפלגה נוסדה. הפילוג הפנימי הפך לבעיה שלדעת רבים גוברת על הסכסוך עם הפלסטינים. ייתכן שכדי לסיים את הכיבוש צריך קודם כל פיוס פנימי. להיות המפלגה שתדגים לכולם דרך אחרת, ולא תיגרר - כמו כל השאר - לשיטת עבודה שבה המטרה מקדשת את כל האמצעים.
רבים אומרים שמרצ ללא הדור הוותיק היא שלד של מפלגה, שבדומה לבית היהודי לפני נפתלי בנט, מחכה שישתלטו עליה. אם היה משתלט עליה אדם עם יוזמה וקצת פרגמטיזם, אפשר היה להניח למנטרות הישנות ולפרוץ את דפוסי החשיבה שנכלאה בהם לטובת השגת מטרות. האם זנדברג, כאחת הדמויות הפרובוקטיביות במפלגה, תצליח להשתחרר מהרוח הטינאייג׳רית שמאפיינת אותה? או שזה חייב להיות אדם מבחוץ, שלא גדל והתחנך על ידי הדור הישן, כדי להביא לתוצאות אחרות?