אמון הוא יצור שברירי, חמקמק ובוגדני. הוא כאילו יסוד יציב שעליו מושתת הכל, אבל הספק הכי קטן, מופרך ככל שיהיה, מתחיל תהליך של כרסום ביסודות האמון, וזה לעולם לא חוזר להיות מה שהיה.
קחו למשל את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרץ בשנות ה־90 לאולפני הערוץ הראשון כדי להקדים תרופה למכה שלא ניחתה בפרשת הקלטת הלוהטת, והזהיר מפני תיעוד שלו בוגד באשתו השלישית שרה. האירוע הכה גלים, הפך לפנינה טלוויזיונית ופוליטית, ועם השנים הלך והתפוגג. האמון של הציבור בנתניהו לא נפגע על פי תוצאות הבחירות החוזרות ונשנות, אבל האמון בינו לבין רעייתו זה סיפור אחר לגמרי. אני מניח שהוא לעולם לא יחזור למה שהיה.
זה מה שקורה לכל זוג: האמון יציב ועמיד עד שהוא נשבר. פעם אחת, לא צריך יותר. שיקרת - שברת. שיקום האמון הוא תהליך ארוך ומייגע, מפותל ומסובך ולא תמיד אפשרי. שקר שקר תרדוף, ומי שרימה פעם אחת, גנב, הונה, תחמן או קמבן עשוי לעשות זאת שוב.
הבשורה הרעה יותר היא שהציבור לא רואה בזה בעיה חריפה, פגם שאיתו לא ניתן לנהל את המדינה, להפך. לפעמים זה ממש יתרון. מחפשים את ה"קילר אינסטינקט", את היכולת לחבל, לבלף, לרמות ולשקר. קצת שחיתות היא נורמה מקובלת לכל נבחר ציבור. והציבור מצביע פעם אחר פעם למנהיגים שמרמים אותו, משקרים לו ומוכרים לו שטויות.
בסקרים שונים עולה עכשיו שוב עניין האמון הנשחק במוסדות המדינה. התוצאות לא מפתיעות, אבל הן מעבירות מסר מעניין: הציבור נותן אמון בעיקר במי שמסתיר ממנו עובדות ובגופים שרוב פעילותם נעשית ללא שקיפות וביקורת.
בתוכנית "לפני החדשות" בדקנו באמצעות מכון שריד למחקרים את מידת אמון הציבור. שאלנו: האם אתה מאמין במוסדות המדינה? והתוצאות מדברות בעד עצמן: 77% מהציבור הביעו אמון במוסד, 75% בצה"ל, 72% בשב"כ, 52% בבית המשפט העליון, 31% במשטרה, 22% בתקשורת, 13% בכנסת ורק 7% במפלגות.
תופרים תיקים
את האמון הרב ביותר מעניק הציבור לגוף שמטרתו לשקר למדינות אחרות. זה שרוכב על הפסוק "באין תחבולות יפול עם, ותשועה ברוב יועץ". זה אותו גוף ששום דבר לא ידוע עליו, פרט לשמו של העומד בראשו, יוסי כהן, והעובדה שהוא איש מוערך שהיה ראש המטה לביטחון לאומי של ראש הממשלה. כל שאר האישים מזוהים במקרה הטוב באות אחת יחידה ומגייסים אותם כדי שיידעו לרמות ולחבל באויבינו. הם זוכים לאמון רב ביותר בעיקר כי לא יודעים מה קורה שם.
האמון בצה"ל גם כן רב, על אף שיודעים עליו יותר. כפי שניתן לראות בתקריות שונות, אומנם מדובר בגוף חזק ועוצמתי, אך גם לו יש בעיות אמינות מדי פעם. ועדיין, איך נצא נגד הצבא שמגן עלינו? זה מנוגד לכל היגיון.
ככל שהמוסד הממשלתי או הציבורי חשוף יותר, נוגע לחיי היומיום ופתוח יותר לביקורת, כך אמון הציבור בו יורד. ניקח את המשטרה כדוגמה. מול המשטרה, שתפקידה לשמור על הציבור ולהעמיק את תחושת הביטחון של האזרחים, ניצבים עורכי הדין שיעשו כל דבר כדי לערער על אמינות המשטרה, ולמצוא בה פגמים ובעיות. וכשמחפשים מוצאים. פה נכנס האלמנט החשוב: זהירות היתר. מותר למשטרה לטעות, מותר לשוטרים לפספס, אבל הם חייבים להיות מודעים לכוחם. לא לנצל אותו ולא לזלזל באחריות היתרה שיש להם. על זה בנוי האמון הציבורי המוגבל בפעולות רשויות החוק.
לכן פרשת המסרונים בין השופטת רונית פוזננסקי־כץ לחוקר הרשות לניירות ערך ערן שחם־שביט הרעידה את אמות הספין. כי יש לשופטת אחריות כבדה יותר. היא לא יכולה ליפול, היא לא יכולה לעשות עבירות כאלה, כי אם לא נוכל לסמוך על מערכת המשפט, כל הפירמידה תתמוטט. מצד שני, דווקא בפרשה זו גילינו שוב עד כמה התקשורת והציבור ממהרים למצות את הדין ולהרשיע בלי בדיקת עומק. רק יממה חלפה מאז הפרסום המרעיש בערוץ עשר עד שהבנו שמדובר בבעיה חמורה פחות מכפי שהיא נראתה בתחילה. התיאום חמור ופגום, אבל עסק בהקלת ימי המעצר ולא בהחמרתם.
אותה אחריות יתרה יש גם לראש הממשלה. הציבור חייב להאמין במטרה של ראש הממשלה ובטיעונים שלו. הנוסחה שחשף חבר הכנסת מיקי זוהר היא כנראה קו ההסברה של נתניהו: השמאל והתקשורת תפרו תיק לראש הממשלה, והממשלה נפלה בפח כדי לרצות את העיתונאים ולזכות בפרסום ובשבחים. ומשכך, כל האמצעים כשרים במטרה ליצוק תוכן לקו ההסברה ולקעקע את אמינות המשטרה כמשתפת פעולה של השמאל, גם אם מפכ"ל המשטרה הוא חובש כיפה מקריית ארבע.
הבעיה היא שנתניהו הולך על כל הקופה, ובוגד בכל הערכים הדמוקרטיים כדי לנסות לחמוק מכל החקירה. רק אם יצליח לייצר אווירה של דה־לגיטימציה מוחלטת נגד רשויות החוק, בעיקר המשטרה, הוא יוכל לטעון שמדובר ברדיפה. אם נתניהו צודק והוא יימצא חף מפשע ויוכיח בדרך מופלאה שלא נפל פגם קטן בהתנהלותו, הוא יעמוד בראש מדינה שבה הציבור קיבל הוכחה שאי אפשר להאמין למערכת אכיפת החוק. כבר כעת יותר ממחצית האזרחים, רובם חרדים ודתיים לאומיים, מצביעי ימין, לא מאמינים למשטרה. זה מחיר המאבק של ראש הממשלה.
אנחנו נמצאים בעידן שבו איבדנו אמון בכל. הרשתות החברתיות יצרו תופעה של סחף דעות, שבו כבר לא מאמינים לאף אחד ולשום דבר. הכל שקר. הכל בלוף. אם להאמין למומחים, הרי שבשנים הקרובות נחזה בתהליך הפוך שבו הציבור יחזור להביע אמון באישי ציבור, בפקידים ואפילו בעיתונאים. בסוף הכל יהפוך אישי יותר.
זה מחייב גם את כולנו להיות מודעים לנזק שבפרסומים שגויים, במהירות חריצת הדין, בלהט לחדד את השורה התחתונה. לא כל הפוליטקאים מושחתים, רוב השוטרים מחפשים בעיקר צדק, והשופטים פועלים בשיקול דעת. רובם. לכן האמון מוטל בספק. זה לא בהכרח דבר רע, הוא רק מחייב את כולם להשתדל יותר.