מלחמה חדשה בדרך. בתחביר נכון צריך להוסיף סימן שאלה. במציאות המזרח־תיכונית אין צורך בסימן שאלה. המלחמה נמצאת כאן כל הזמן, הישראלים למדו לחיות כאילו אין מלחמה, ולהילחם כאילו כל חייהם מלחמות. מה שקורה כבר שבע שנים במרחק לא גדול מכל אחד מאיתנו, בסוריה, מסמל יותר מכל את הפלא של בועתנו. הבועה הזו מוקפת בקרום דק מאוד ושקוף, אבל אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו בתוך קיר פלדה בלתי חדיר ואטום כזפת.
השנאה הלא רציונלית נגד היהודים לא פגה ולא פסקה גם כאשר היהודים הקימו מדינה. דבר אחד השתנה: מעכשיו מי שהורג יהודים משלם על זה ביוקר. יש דיבר מוזר בעשרת הדיברות: "לא תחמוד". איך אפשר לא לחמוד? שואלים תמיד. אי אפשר, כמובן, ולכן איש עדיין לא דורש משונאינו לא לחמוד להרוג אותנו.
אפילו הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אינם באמת חיסון מפני השנאה הזו. בכל אחת מן המדינות האלה, השלום קיים בסעיפי חוזים, אבל לחמוד להרוג יהודים ולחסל את מדינתם מותר ורצוי. לכן, בכל הארצות האלה ארגוני העיתונאים, הסופרים, המורים, עורכי הדין, המהנדסים, הפחחים, הנגרים, השינניות וכל מקצוע אחר או ארגון אחר שתעלו בדעתכם - אוסרים יחסים עם ישראל או עם ישראלים. בשפה הערבית (והפרסית) נורמליזציה עם ישראל היא מילה שמשמעותה מקבילה לפשע. ישראל פורחת בתוך ים השנאה הזה, ואני מקווה שהמשפט “מלחמה חדשה בדרך” שפתח את הקטע הזה יישאר עוד שטות שכתבתי על הנייר.
האם אנחנו מוכנים למלחמה כאשר תגיע? זאת אומרת, האם אנחנו מוכנים לנצח? האם אנחנו רוצים לנצח? בין ההתבטאויות של אנשי הצבא הישראלים על מטרות המלחמה שעלולה לפרוץ, שמענו לאחרונה את ההגדרה הזו לניצחון: נסראללה יחוסל.
תנחומיי לאלמנה, אבל זו לא נראית לי הגדרה רצינית לניצחון. איך באמת מגדירים בישראל ניצחון במלחמה שהלוואי שלא תפרוץ, אם תפרוץ? במשך חיי שאלתי רבים ממנהיגי ישראל את השאלה הזו. שאלתי זאת אנשים מכל המפלגות: מה ישראל רוצה אם תפרוץ מלחמה? תמיד קיבלתי תשובות מפותלות, ולכן תמיד שכללתי את השאלה וצירפתי לה נוסח תשובה כזה: “האם נכון שההגדרה הישראלית למטרת המלחמה, כל מלחמה, היא: להצליח לבלום את האויב ולחזור הביתה לאמא בשלום?” כן, הייתה התשובה תמיד, וכאמור מפי מנהיגים מכל המפלגות. אולי לפעמים הוסיפו משהו בדבר צריבת מחיר המלחמה בתודעת האויב וכדומה. אבל באופן בסיסי זוהי המטרה.
המלחמה שאולי תפרוץ, והלוואי שלא תפרוץ, עם סוריה, יכולה להעמיד אותנו בפני שאלות שמעבר לחזרה לאמא בשלום. מה יקרה, למשל, אם נגיע לפרת? קצת רחוק, נכון, אבל בזמן מלחמה הטנקים שועטים מהר. אני מניח שרבים מקוראיי האהובים מתחלחלים עכשיו מן המשפט הזה ואומרים: “הפרת? נהר הפרת? מה אתה מזכיר את זה עכשיו? למחוק מהר, שלא יעלו רעיונות לראש. רק זה חסר לנו”.
רק זה חסר לנו, להגיע לפרת. אבל זה עלול, או עשוי, לקרות לנו במלחמה חדשה מול סוריה. הנהר הזה, הפרת, שמופיע בגבולות הארץ שהובטחה לנו, לא מופיע בחלומות, בשאיפות או במטרות המלחמה של ישראל. גם לא בכמיהות של אנשי הרוח שלנו. הציווי "לא תחמוד", בעברית ישראלית, הוא בעיקר הציווי: לא תחמוד הרחבת גבולות. בין ענקי הרוח שלנו, רק אורי צבי גרינברג העז לחלום על הפרת.
יש שורה בשיריו שהכתה אותי בתדהמת יופייה וחתרנותה, כשהוא מתאר איך הוא טובל את רגליו במי הפרת. מצאתי אצלו גם שורות כאלה על מטרות המלחמה הראויות נגד אויבינו הרצחניים: “מִקִּרְבֵּנוּ יָקוּם הַנּוֹקֵם... בְּמֵימֵי יָם הַתִּיכוֹן יִרְחַץ אֶת רַגְלָיו מִנּוּד זְמַן, וְלַפְּרָת יָבוֹא שְׂבַע שִׁלּוּמִים לְכַבֵּס אֶת שׁוּלָיו וּלְהַשְׁקוֹת אֶת סוּסָיו מְגַמְּאֵי הַמֶּרְחִק".
מילים כאלה, אזכור נהר הפרת בהקשר של חלומות רוחניים או מטרות מלחמה, אסורות בציטוט. אני מניח שיפתחו בקרוב אלגוריתם שימחק אותן מפייסבוק, מוואטסאפ ומכל מדיה דיגיטלית אם הן יופיעו אי פעם. ברור לחלוטין שהישראלים של היום לא בנויים בכלל למחשבה כזו. אנחנו בקושי מעכלים את העובדה ששגרירות ארצות הברית עוברת לירושלים. הנורמליזציה כלפי ישראל, שאסורה בארצות ערב, אינה בודדת בארצות המזרח התיכון.
בעצם, גם אנחנו עצמנו מתייחסים לנורמליזציה כלפי עצמנו כאל סטייה מן הטעם הטוב. רבים אצלנו כבר מדברים על העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים בסוג של הסתייגות, כאילו בעצם לא מדובר בשגרירות ארצות הברית לישראל, אלא בשגרירות ארצות הברית לליכוד. כאילו זו לא העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, אלא העברת שגרירות טראמפ לירושלים.