עד גיל 20 חשבתי שאהיה רופאת שיניים. עובדה: בספר המחזור של כיתה ח’ בבית הספר “בית הכרם", התבקשנו לכתוב מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים, ואני כתבתי: “רופאת שיניים או ראש ממשלה". הבחירה לכתוב “ראש ממשלה" הייתה סתם התחכמות (חוץ מזה שנראה שהכס תפוס ל־500 השנים הקרובות). מה שנשאר היה חלום רפואת השיניים, עד שפגשתי מישהי שהצליחה להוציא מהפה שלה מילים עם האות צ’ במינונים שהשפה העברית הייתה צרה מלהכיל. “צקשיבי לי צוב", אמרה בארשת פנים חשובה והסיטה קצוות בלונד מהעין. “אני הייצי סייעץ לרופא שיניים בצבא, והדבר האחרון שאץ רוצה זה לחצוף ריקושצים של עששץ לפרצוף, על בסיס יומי". תרגום: “תקשיבי לי טוב, אני הייתי סייעת לרופא שיניים בצבא, והדבר האחרון שאת רוצה זה לחטוף ריקושטים של עששת לפרצוף על בסיס יומי".
כך נגוז לו חלום רפואת השיניים. לעיתונות הגעתי לגמרי במקרה. חיפשתי עבודה, ובהיותי ברמנית ומלצרית גרועה ביותר, הבנתי שזה לא עסק להמשיך לסמוך על טיפים שהיו מבוססים בעיקר על החמלה של הלקוחות שראו אותי מתכתשת עם מכונת קפה ומנסה לשכנע אותם שהרבה יותר טוב לוותר על הקפה ולשתות סודה. “תשמעי", אמר לי מישהו. “מחפשים בעיתון ‘כל העיר’ כתבים".
“כל העיר" של אז, בתקופת מלכות ירבעם, היה עיתון לוחמני עם שיניים של קרוקודיל, ואני הייתי בקושי חיילת משוחררת, מדריכת פסיכומטרי עם שורה אחת בקושי ברזומה. משהו קסם לי למרות זאת. מהר מאוד נשאבתי לעניין כי עיתונות, יודע כל מי שעוסק בתחום כפוי הטובה הזה, היא לא חיידק שנדבקים בו. היא וירוס ללא מרפא. זכיתי ללמוד מטובי הכותבים והעורכים בארץ, למדתי איך לזהות סיפור ולהקשיב גם אם נדמה שמאחורי הלהג האינסופי לא מסתתר דבר, והבנתי שבעצם נולדתי למקצוע הזה - שמהווה את נקודת המפגש בין שני הדברים שאני הכי אוהבת בעולם: בני אדם ומילים.
כולם זקוקים לעזרה
והיה עוד דבר שלמדתי: בני אדם צריכים עזרה. כך זה עובד בדרך כלל. גם הגיבורים שביניהם זקוקים מדי פעם לעזרה: פקידי בנק, שרים, חברי כנסת, אנשי עסקים - כולם מצאו את הדרך להרים טלפון או לגשת אלינו ולספר בשקט־בשקט על הצרות שלהם. ואחרי השיתוף, תמיד הגיעה בקשה. הילדים שלי יודעים שאמא, שאוהבת אותם הכי הרבה שיש, כמעט לא פנויה. מהרגע שנולדו הם חיים עם אמא נוכחת־נפקדת. הטלפון לא מפסיק לצלצל: ניצולי שואה, מאושפזים, רופאים, ספרניות, האיש מהמכולת, מי לא. כולם, מתישהו בחייהם, צריכים עצה או סיוע – מול הרשויות, מול פקידים אטומים, מול אלימות חולפת שמותירה חותם. ואם זה לא מספיק, מעיתונות כידוע קשה להתפרנס בשנת 2018, כך שצריך לעשות דברים גם בשביל ששושי מהבנק לא תמות מצער. אני לא מבקשת חמלה, אלא רק להסביר שאנחנו עושים כי זה מה שאנחנו אמורים לעשות. אלא שביניהם, בין מבקשי הבקשות והעזרה, תמיד יהיו מי שישבו ויטנפו את התקשורת, עם מיטב הסופרלטיבים מהקולקציה האחרונה של מעצב אופנת התנהגות ידוע.
“התקשורת" הפכה לסוג של מפלצת מרובת זרועות. כאילו אנחנו מקשה אחת, ולא אינדיווידואלים שעובדים בתחום. אז שיהיה ברור: בתקשורת יש אנשים נפלאים, ויש גם נבלים כמו בכל תחום אחר, ולו בשל העובדה המצערת שבין בני אדם תמיד יימצאו נבלים גדולים. בתקשורת, כמו בכל תחום אחר, יש עצלים גדולים, אבל גם אנשים חרוצים, יש חצר ביזנטית (להלן: “טאלנטים") ושדרת עבדים מסורים למשימתם, ולא משנה מה היא גובה מהם.
אז את, שאומרת לילד שלך “אל תדבר ליד אמא של יאיר", ואתה, המדליפן הראשי של המשרד הממשלתי ההוא, שהעזת לעמוד מולי ומול ילדיי ולספר כמה התקשורת פה היא אשפה, ואתה, שנעוץ כמו מסמר בלי ראש במהדורות החדשות ובתוכניות האקטואליה ומקשקש בלי הכרה: חביבי, יש פה מישהי שרצתה להיות רופאת שיניים וויתרה, כי היא סירבה לקבל את הרעיון שיפתחו עליה פה. את כולכם אני זוכרת מצוין. אני זוכרת בדיוק מתי ניגשתם לבקש עזרה ממני ומחבריי. כן, גם אתה, שדאגת לשלוח את יועץ התקשורת שלך כדי שיספר כמה אהבה יש בינך לבין רעייתך, בניגוד לשמועות על החוזה הדרקוני שמסמר אותך אליה. עם יד על הלב - נשבר לי, ואני מרשה לעצמי לדבר גם בשם חבריי, להיות שק החבטות שלכם. הרי אתם לא באמת רוצים שנספר הכל. תנו לנו לעבוד בשקט, עזבו את הילדים שלנו, תגידו תודה ותשמרו על חובת השתיקה.