על גג האולם

"קומה 60? מה פתאום קומה 60? ממתי יש כל כך הרבה קומות בתל אביב?", שאלתי את השומר המנומנם בכניסה לבניין המפואר הסמוך לקריית הממשלה. הוא משך בכתפיו, נתן בידי כרטיס כניסה והכווין אותי אל המעליות. כשעמדתי מולן נתקפתי בבהלה רבה עוד יותר: הן היו עדיין בבנייה. המסגרת, הרצפה והכפתורים היו מכוסים ניילון. סטיקרים אדומים ביקשו להימנע ממגע או לחיצה. והשיא: פעמון אזעקה המקשר ישירות למוקד חירום.

היום הזה גם כך לא נפתח טוב. קמתי על צד שמאל, הורמונלית, עם שרירים תפוסים (בעוד עשרה חודשים אהיה כלה, לקחתי לעצמי מאמן כושר שלא מרחם עלי), וטלפון ממע"מ שטוען שאני מאחרת בשבוע בתשלום.

עוד לפני כן, התלבטתי רבות אם בכלל שווה שאצא מהמיטה. אם לא הייתה זו הרצאה שהתחייבתי לשאת אותה חודשיים קודם לכן, סביר להניח שהייתי מתכסה ברחמים עצמיים ונרדמת שוב.

נכנסתי למעלית. איתי נכנסה אישה נוספת, לבושה חצאית עד הברכיים וז'קט שחור מהודק. בידה החזיקה תיק מסמכים. "את לכנס היזמיות?", היא שאלה אותי. "זה כנס?", הופתעתי. "חשבתי שזו הרצאה לכמה יזמיות". האישה צחקה. כנראה חשבה שאני מתבדחת איתה.

בקומה 30 בערך סיפרה לי שהיא סטארטאפיסטית בתחום הביטוח. הגישה לי כרטיס ביקור: "אומרים שמינגלינג במעלית הוא האפקטיבי ביותר". בקומה 50 סיפרתי לה קצת על עצמי ולקראת ה–60 כבר שתקנו. שתינו. האוזניים נסתמו בגלל השילוב הקטלני של גובה ומהירות. יצאנו מהמעלית, מברכות זו את זו בקידת ראש מנומסת.

הבחנתי בשלט גדול שקיבל את פני האורחים: "כנס היזמיות 2018". שלוש בחורות שישבו מול מחשב קטן בירכו אותי. הן כבר ידעו מי אני. אחת מהן הניחה עלי תג הנושא את שמי ואת התפקידים שאני ממלאת. בין היתר נכתב שאני פובליציסטית. הופתעתי. לא זכרתי מתי הבעתי דעה מוצקה על משהו, אבל כשנותנים לך - תיקח.

***

זו בהחלט לא הייתה הרצאה רגילה. באולם הגדול ישבו קרוב ל–600 נשים. יזמיות, עיתונאיות, מנכ"ליות, מובילות דעה וגם כמה חברות כנסת. הן האזינו להרצאות קצרות של נשים שנכנסו לשוק הקמעונאי והצליחו לפרוח.

האמת, התביישתי בבגדים שלבשתי. השמלה הייתה פרחונית מדי לכנס הזה. הייתי צריכה לחקור יותר לעומק את האירוע שאליו אני מוזמנת. העדפתי לעמוד בצד ולהתרחק מהצלמים עד שיקראו לי לבמה.

"ועכשיו, גבירותי", בישרה מנחת הכנס, "נקבל את המרצה והיזמית הצעירה ביותר כאן". נדרכתי. עטיתי על עצמי חיוך ויישרתי את בגדי, מתכוננת לעלות לבמה. ואז היא נכנסה לפרטים: "היא רק בכיתה י"א וכבר המציאה סטארט–אפ, רחפן רפואי. בואו נקבל אותה אל הבמה". פרצתי בצחוק. אומנם אני כבר בת 28, אבל הרגילו אותי להיות "הכי צעירה במקום". מישהי הביטה בי וביקשה, "ששש!". שתקתי.

הבטתי בילדה הזו, שעלתה על הבמה. היא מצפת, עוד לא בת 18, וכבר קיבלה מימון ענק לפרויקט שפיתחה יחד עם חבריה. היא טסה בעולם בין תערוכות, מעבירה מצגות בעברית ובאנגלית, פוגשת אנשי עסקים ונחשפת לתכנים רבים בתחום הטכנולוגיה. היא רהוטה, יפה, שאפתנית ונחושה. במילותיה חיפשתי התרגשות קלה. לא מצאתי.

הפכתי בסתר למעריצה שלה. חיכיתי שתסיים את דבריה כדי שאוכל ללחוץ את ידה ולומר לה שיש לנו נוער נהדר. אבל בסיום ההרצאה שלה נקראתי אני, דווקא אני, אל הבמה. עליתי כשבגבי רוח חדשה, אופטימית, שונה כל כך מזו שאיתה התעוררתי.

סיפרתי את סיפורי. את תקרת הזכוכית שהיה לי קשה לשבור. וכששברתי, הבנתי שיש עוד המון תקרות ושאין דבר שאני אוהבת יותר מקול הניפוץ. דיברתי על המפורסם שלעג לי לפני שהתפרסמתי ועל כך ששנים אחר כך ראיין אותי בתוכניתו. "איך לא נקמת בו בשידור?", שאלה מישהי מהקהל. "עכשיו סוף–סוף רואים שזה כנס נשים, רק נקמה אנחנו מחפשות", השבתי.

הרגשתי חופשייה על הבמה. פתאום השמלה הפרחונית שלבשתי נראתה כמו הדבר הנכון מול הרשמיות הזו. הבדיחות שזרקתי הוסיפו לי ביטחון. וכשנשמע הבאזזר, הצלצול שבישר לי לרדת מהבמה, התנצלתי שלא סיימתי את הרצאתי והודיתי על ההקשבה. וגם על כך שיש לנו כל כך הרבה נשים שהולכות קדימה, שטסות למעלה, שמושכת זו את זו. על כך שלא נתנו לעצמנו להיכנע. כשמנסים ללעוג לנו, אנחנו מתגברות. כשמתחרים בנו, אנחנו לא נחות עד קו הניצחון.

הנחתי את המיקרופון וירדתי. "רק רגע", ביקשה המנחה. "אל תרדי עדיין". לפני שהבנתי מה קורה, עלו שתי נשים עם זר צבעונים גדול. "מרסל מאורסת כבר שבועיים! הזר הזה הוא מכל נשות הכנס", המנחה הסבירה במה מדובר. כולן מחאו כפיים. היו כאלה ששרו "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".

הצליחו להפתיע אותי, כמובן. לא ציפיתי למחווה הזו. בסוף הכנס, כשזר פרחים גדול בידי, עמדתי בכניסה למעליות המפחידות. מאחורי כמה יזמיות ומנהלות שדיברו על הכנס. אחת המעליות נפתחה, ומהתקרה השתלשלו כמה חוטים. "אין מצב שאני נכנסת", אמרה אחת מהן, מנכ"לית של חברה. אחרת הסבירה: "ראיתי כבר כמה סרטים על משקולות של מעליות שנפלו על נוסעים". שאר הנשים שנאספו במקום ויתרו על הירידה במעלית. הסתובבתי אליהן ושאלתי: "מי יורדת איתי במדרגות?".

חמש דקות אחר כך, כשאנחנו מחזיקות בידיים נעלי עקב, תיקי לפטופ ומסמכים, משחררות צחוק בלתי נשלט, ירדנו, חבורת נשים, במדרגות הבניין החדש. 60 קומות ירדנו. 60 קומות של צחוק, לא של עסקים ומניות. דיברנו על המשפחה, על בגדים ומשקל ואפילו על משחות מיוחדות נגד שפשפות.

כשהגענו, מיוזעות ועייפות, אל השומר המנומנם, הוא שאל: "מה זה? אין מזגן שם למעלה?". צחקנו שוב, החזרנו לו את כרטיסי הכניסה והלכנו, כל אחת לדרכה.

***

בערב, בדרך אל מאמן הכושר שלי, חשבתי לעצמי שלפעמים לא הכרחי לצעוק בקול: "פמיניזם". עדיין אפשר לבקש שישלמו עלייך בדייט, לקרוא קריאות שבר כשהגשם יורד על הכביסה בחלון ולשטוף את הבית באבועגלה ומנגינות ישנות. אפשר גם ללחוש "פמיניזם". לשתול במקומו משהו חדש, רענן, עם מגע נשי וגאווה עצומה. איך שר לי אבי בכל שישי כשחיוך על פניו: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה".