1. כולנו מתגייסים: שר האוצר משה כחלון ושר הכלכלה אלי כהן השיקו השבוע רשמית את קמפיין הבחירות. יריית הפתיחה נשמעה במכון התקנים שברמת אביב בטקס חנוכת מערכת ממוחשבת לקידום התחרות ביבוא. את הסרט המטאפורי אמור היה לגזור בלעדית כהן, אבל הוא פרגן לכחלון והזמינו ללחוץ במשותף על הכפתור האדום.
כהן אינו היחיד שנרתם לסייע. רחל עזריה מוועדת הרפורמות סיימה בהצטיינות את שיעורי הבית והשלימה את הרפורמות לקראת אישורן הסופי בכנסת, ואפילו משה גפני מוועדת הכספים התחייב לסייע בחוק ההסדרים.
קמפיין הבחירות יוצא לדרך, כי כבר לא משנה אם הבחירות יתקיימו הקיץ, בתחילת 2019 או בסופה. משבר הגיוס של החרדים הוא רק תירוץ. מי שיקבע את העיתוי הוא בנימין נתניהו בעצת עורך דינו יעקב וינרוט. השאלה שעל הפרק היא אך ורק היתרונות והחסרונות של המהלך מבחינתו האישית. עד לאחרונה יעצו לו עורכי הדין להגיע לישורת האחרונה מול אביחי מנדלבליט כראש ממשלה מכהן. כעת, לנוכח האירועים הדרמטיים בחקירה, דורש נתניהו משותפיו הקואליציוניים ליצור עבורו שלייקס שיבטיחו את שלמות הקואליציה עד סוף 2019 גם אם יוחלט להעמידו לדין. כנראה שזה שלא יקרה.
חזרה לאירוע במכון התקנים, שבמהלכו נראה כחלון מותש, אולי מפאת הצטננות טורדנית שמסרבת לנטוש אותו. הוא מצדו סירב לנטוש את חוש ההומור הקבוע. "נראה אתכם יושבים לילה שלם עם ליצמן", התבדח תוך שהוא מכוון למו"מ המתיש לפתרון משבר הגיוס. הדד־ליין שלו לעיתוי הפרישה הוזז תוך כדי תנועה. תחילה דרש שתקציב 2019 יאושר עד 15 במרץ, מועד יציאת הכנסת לפגרה. לאחר מכן דובר על אפשרות לדחייה בכמה ימים. בתשובה לשאלתי על העיתוי הסופי ענה: "עם ישראל יישב לליל הסדר הקרוב עם תקציב או בלי שר אוצר".
כחלון מאיים בבחירות לא בגלל חקירות ראש הממשלה, הפגיעה בתאגיד השידור או כל עניין אחר. מבחינתו, מדובר בכלכלה ויוקר מחיה נטו. לצורך המלחמה ביוקר המחיה הקים את כולנו, וזו סיבה מספקת ללחוץ לאישור מיידי של התקציב. לאן כחלון ממהר? נכון שתקציב 2019 ייכנס לתוקף רק בעוד כתשעה חודשים, אלא שהוא הפך לחלק בלתי נפרד מתקציב 2018, שאושר כבר לפני שנה. תקציב 2018 ותקציב 2019 כרוכים יחד כשני תאומים סיאמיים. מסיבות פוליטיות יצר שר האוצר במתכוון זיקה ברורה ביניהם, וכך קיבלנו בפועל תקציב תלת־שנתי לשנים 2017־2019.
הנזק מדחיית אישור התקציב יהיה בלתי הפיך. אם הוא לא יאושר, הרפורמות של כחלון בתחומי הסיעוד, קצבאות הנכים והמשך תוכניות הנטו למיניהן יירדו לטמיון. מקורות מימון כמו כספי רשות שדות התעופה או הגבייה הנוספת מהחוק להגבלת שימוש במזומן (הבייבי של מנהל רשות המסים) לא יגיעו. לא ברור מה יעלה בגורל הסכמת ההסתדרות לדחיית תוספות השכר במגזר הציבורי, הרפורמה בחברת החשמל ועוד.
גם מאמצי המלחמה במחירי הדיור יחטפו מכת מוות. הקונים הפוטנציאליים שישבו על הגדר יקפצו ממנה יום לאחר שיוחלט להקדים את הבחירות. אם הבחירות יוקדמו, גם הרפורמה במכון התקנים תהיה רק סעיף קטן במגוון ההישגים שכחלון יציג לקראת הבחירות.
לכחלון יש תוכנית מגירה להעלות הילוך בכל תחומי הכלכלה ובמיוחד בדיור. פסי הייצור של מפעל ההגרלות המכונה "מחיר למשתכן" או "מחיר למשתפר" יעבדו שעות נוספות. אלא שהכלכלה לא מטרידה את נתניהו, הנלחם על הישרדותו האישית. הוא כבר ימצא את הדרך להפיל את האחריות לכל תקלה כלכלית על שר האוצר. אין סיבה לכך. משלחת של קרן המטבע הבינלאומי הגיעה בשבוע שעבר לארץ להכנת הדוח השנתי. חבריה נפגשו עם כחלון, קרנית פלוג, שי באב"ד, בכירי הבנקאים, התעשיינים וההסתדרות. הדוח יוגש לשר האוצר ולנגידה ביום שלישי בשבוע הבא (14 במרץ). לכלכלני הקרן מילים חמות על מצב המשק, התעסוקה והמדיניות המוניטרית. ספק אם הדוח יוסיף אפילו מנדט אחד לכולנו, אבל כחלון יכול למנף אותו לצורך חיזוק דימוי המבוגר האחראי הכלכלי, לצד הצלחת מדיניותו לצמצום הפערים.
2. צוחקים כל הדרך לבנק
זה היה שבוע מצוין למערכת הבנקאית. ארבעת הבנקים הגדולים (לא כולל הפועלים) פרסמו דוחות שנתיים שמצביעים על שיפור ניכר ברווחים. ההתייעלות וההתמקדות בליבת הפעילות מוכיחות את עצמן. לאומי, למשל, הרוויח 3.2 מיליארד שקל, שהם כ־9 מיליון שקל ליום, כולל שבתות וחגים.
כשהבנקים מרוויחים, גם אנחנו כבעלי מניות חוגגים: מרבית מניות הבנקים מוחזקות בגופים המוסדיים המנהלים את הפנסיות שלנו. הרווחים יוצאי הדופן מושגים למרות גזירות השמד הרגולטוריות על הבנקים. שינויים אקטואליים הם רפורמת המעבר של לקוחות בלחיצת כפתור וועדת חקירת האשראי לטייקונים בראשות איתן כבל.
הבנקאים, או בעצם הבנקאיות כמו רקפת רוסק־עמינח מנכ"לית בנק לאומי, לילך אשר־טופילסקי מנכ"לית דיסקונט וסמדר ברבר־צדיק מנכ"לית הבינלאומי, לא מוטרדים/ות מכך. אגב, בשבוע שבו דובר על הדרת נשים, טוב לדעת שבבנקים זה שונה.
שלוש המנכ"ליות וגם מנכ"ל המזרחי טפחות, אלדד פרשר, טוענים שהרפורמות יועילו לתחרות, ואין בזה דבר רע. מנכ"לית הבינלאומי ביקשה זמן היערכות נוסף וחלוקה הוגנת של נטל ההוצאות. רוסק־עמינח מוכנה לצאת לדרך באופן מיידי. בבנק הפועלים מסתייגים וטוענים, ובצדק, שהשקעת חצי מיליארד שקל על חשבון הבנקים ברפורמה מחייבת הכנה יסודית שלא נעשתה. מתברר שבמהלך הדיונים הוחלט לקנוס ב־50 אלף שקל בנק שינסה לעכב מעבר לקוחות. עוד הוחלט שלפני כניסת הרפורמה לתוקף ייאסר ביטול הטבה של לקוח שהחליט לעזוב.
חוץ מעניין מעבר הלקוחות, מפליאה במיוחד האנרגיה הרבה שמשקיע עדיין ח"כ כבל בוועדת חקירת האשראי לטייקונים. הדיונים יחלו ביום ראשון הקרוב, יומיים לפני צאת הכנסת לפגרה. כבל מנסה ליצור תחושה של מומנטום ולקבוע עובדות בשטח, על אף שספק אם הישיבה הראשונה לא תהיה האחרונה. הרי קיימת סבירות רבה להקדמת הבחירות.
כבר שנה מדברים על הוועדה, ושום דבר לא קרה, ובעצם אין סיבה שמשהו יקרה. גם אם ועדת כבל תתחיל את דיוניה בעוד עשר שנים, זה לא יזיז לאף אחד, בטח לא לבנקאים. את מי מעניינים היום ניתוחים שלאחר המוות בסגנון המכון לרפואה משפטית שיעשה כבל לאליעזר פישמן או נוחי דנקנר, כשעל הפרק שאול אלוביץ' או קונצרן טבע. האשראי לטייקונים מת מזמן.
בנק הפועלים היה היחיד שלא ברח מהם בזמן, אבל עם כניסת אריק פינטו לניהול הבנק נעשה חישוב מסלול מחדש. פינטו הוא שהחל לגלגל את כדור השלג שגרם לקריסת פירמידת יורוקום. כבל המליץ לצופי הטלוויזיה להכין פיצוחים, כי עומד להיות מעניין. הייתי ממליץ לחובבי הכדורגל להשתמש בהם למשחקי המונדיאל ברוסיה.
3. מפעל לא מאושר
אין צדיקים במשבר נגב קרמיקה, מפעל אריחי הקרמיקה עתיר ההשקעות בירוחם שנסגר. לא קרן ההשקעות ויולה שרכשה אותו והעדיפה להתמקד בפעילויות אחרות. לא ועד העובדים וההסתדרות שהעדיפו להתאבד ובלבד שלא יפוטרו עובדים. וגם לא הרוכשים הפוטנציאליים שדרשו ערבויות והתחייבות ממשלתית לרכש המוצרים. המפעל הגיע לתחנה האחרונה, שבה כל 138 העובדים ילכו הביתה. חלקם כבר הלכו.
הגורם היחיד שעוד ניסה לעשות משהו היה משרד הכלכלה. השר אלי כהן, שרצה בקיום המפעל, ניסה לעזור בכל דרך. הוא שאף לשנות את החקיקה ולחייב רכש גומלין לתוצרת המפעל. הוא הסכים להשתתף ב־25% בשכר העבודה, לתת מחצית מההשקעה כהלוואה מהקרן למפעלים במצוקה, אבל כל זה לא עזר. הקונים הפוטנציאליים דרשו שהמדינה תחייב את השוק הפרטי לקנות את תוצרת המפעל, אבל לכך אף אחד לא היה מוכן להסכים.
רב בריח של שמואל דונרשטיין פרשה מהתמודדות לאחר ש"השלייקס" שהובטחו לה לא היו מספיק הדוקים. לטענתה, קרן ויולה (הבעלים) לא רצתה באמת למכור. ויולה מצדה עמדה בהתחייבות לבית המשפט לממן את שכר העבודה לארבעה וחצי חודשים עד סוף פברואר 2018. אתמול היה המועד האחרון להגשת הצעות בניסיון להצלת המפעל. שני מתמודדים, אורי לוי ומשה סבאח (בשיתוף עם משקיע ירדני), התעניינו. האם לוי, בעל מתפרה במצפה רמון,
ירים את העסקה? ספק רב. האם סבאח, פעיל הליכוד מאשקלון, יעשה את הבלתי אפשרי ויגייס משקיע ירדני? אולי כן, אבל סביר יותר להניח שלא.
יש מספר תובנות מפרשת נגב קרמיקה. לעתים האויב של הטוב הוא המושלם. לו ההסתדרות הייתה נותנת בתחילת הדרך אור ירוק לפיטורי 34 עובדים, או במילים אחרות, מסכימה לכרות רגל כדי להציל את הגוף, הסוף היה שונה. דבר דומה קרה בטבע, אבל שם הפיטורים עברו בשלום. ההתעקשות פגעה בעובדים. ואולי עצם הקמת המפעל היה טעות, כי לא הייתה לו היתכנות כלכלית. לא ברור כיצד הבנקים הסכימו להזרים סכום עתק של 350 מיליון שקל לבניית מפעל קרמיקה.
נגב קרמיקה הוקם אולי כדי להפריח את הנגב, אבל הסיכוי שההשקעה תוחזר היה אפסי. גם הסכם השכירות של המבנה שנחתם עם חברת מבנה תעשייה בסכום של 80 מיליון שקל לעשר שנים היה אבסורדי. בשורה התחתונה: ברור שללא היתכנות כלכלית וכשכל מאמצי ההחייאה נכשלים, זה סימן לסגור. לא נעים לראות מפעל סגור, אבל במצב התעסוקה הנוכחי יש ביקוש רב לעובדים, במיוחד בתעשייה.
4. הבינגו של בנט
בשבועיים האחרונים היה לשר החינוך נפתלי בנט העונג להפוך לאראלה ממפעל הפיס ולבשר טלפונית לכל אחד מהאישים על זכייתם בפרס ישראל בתחומם הרלוונטי. וזאת הרגשה מצוינת. בנט ניצל את חגיגות ה־70 כדי להוסיף השנה לרשימת התחומים שלוש קטגוריות: פרס התעשייה, פרס ההייטק ופרס החקלאות. מספר תחומי המצוינות גדל מ־9 ל־12. בחמישה תחומים שאני מכיר מקרוב, גם בזכות סיקורם השוטף על ידי, רשימת הזוכים היא בינגו.
הזוכה בפרס הכלכלה הוא פרופ' סרג'יו הרט, בהייטק גיל שויד, בתעשייה יהודית ויהודה ברונציקי, בתקשורת הפרשן הצבאי של Ynet רון בן ישי, ובספרות דויד גרוסמן.
רשימת הזוכים נקבעה על ידי ראשי ועדות הפרס וצוותיהם, ללא מעורבות ישירה של בנט. נכון שהוא בחר את הוועדה, אבל לא הייתה לו השפעה על החלטותיה. נקבע כי אסור שלחברי הוועדות תהיה זיקה אישית למועמדים, ובכל אחד מהרכבי הוועדות הייתה לפחות אישה אחת. בראש ועדת פרס הכלכלה עמד פרופ' זאב בנימיני, בוועדת התעשייה וההייטק שלמה דוברת, בוועדת התקשורת יעקב אחימאיר ואת ועדת הספרות הוביל פרופ' אבנר הולצמן. הזוכים נקבעו מתוך רשימת המועמדים שעליהם המליץ הציבור הרחב.
פרופ' הרט התמחה באחד מתחומי המחקר החדשניים בכלכלה והוא תורת המשחקים. על תחום מחקר דומה זכה ב־2005 פרופ' ישראל אומן בפרס נובל לכלכלה. תחום כלכלה מודרנית זה נועד להתחקות אחר תהליך קבלת ההחלטות, שאמור להיות רציונלי אך לא אחת הוא חסר היגיון.
גיל שויד זכה בזכות חברת צ'קפוינט, מיזם אדיר המתכתב עם קורותיו של השר בנט, שלפני שלוש שנים השלים אקזיט במיזם ההייטק סיוטה וגרף עשרות מיליוני דולרים. שויד, בניגוד לבנט, ואולי על זה זכה בפרס, החזיק מעמד, המשיך לפתח ולא עשה אקזיט. כבעל השליטה בצ'קפוינט הוא מושקע במניות השוות יותר מחצי מיליארד דולר.
יהודית ויהודה ברוניצקי הקימו בהצלחה את חברת האנרגיה הגיאותרמית אורמת, שלפני עשור החלה להסתבך. לפני ארבע שנים נכנסה לחברה קרן ההשקעות פימי של ישי דוידי, שהצילה את הבעלים מקריסה. אחרי שפימי גרפה הון נמכרה אורמת לאוריקס היפנית. קשה להאמין שיזם תעשייתי בתנאים של היום היה מסתכן עם מיזם יוצא דופן כזה.
רון בן ישי מוכר מעבודתו ב"ידיעות אחרונות", כמפקד גלי צה"ל וככתב שטח יוצא דופן. כתבי השטח הם לטעמי נשמת אפה של העיתונות. בן ישי הניח את אדני הסיקור הביטחוני שעליהם דרכו כתבי שטח כמו רוני דניאל, כרמלה מנשה, איתי אנגל ואוהד חמו הטרי יחסית.
הבחירה בדויד גרוסמן היא אחת המפתיעות. תקנון הפרס מאפשר לשר החינוך לפסול מועמד מטעמים מסוימים, ואי־פסילתו של גרוסמן אינה מובנת מאליה. ספרים כמו "הזמן הצהוב" או "אישה בורחת מבשורה" הוסיפו לתדמיתו השמאלנית למהדרין. בנט ידע להוציא מספרי הלימוד את ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה". הוא אושר בכל זאת, בין השאר בזכות שאיפתו של בנט להרחיב את יריעת הבוחרים לבית היהודי גם בקרב המגזר החילוני.
ולמרות הבחירות הראויות, עדיין נשמעה ביקורת על מיעוט הנשים הזוכות. דוח 60 ב' של מבקר המדינה שפורסם ב־2010 קובע שמתחילת חלוקת פרס ישראל, מתוך 620 זוכים היו רק 90 נשים ו־5 בני מיעוטים. "ראוי שמשרד החינוך ימנה ועדה שתהיה אחראית להתאמת התקנון לשינויים בחברה", הומלץ. בעקבות הביקורת הבטיחו במשרד החינוך שבכוונתם להתאים את תקנון הפרס, וכאמור כבר הוחלט על מינוי אישה בוועדות הבוחרות.
5. חשבון נפש
לנשיא לשכת רואי החשבון לשעבר ראובן שיף יש תובנות לא מעטות על השינויים הדרמטיים בענף. כמנהל משרד "שיף הזנפרץ RSM" הוא קובע כי "בשנים האחרונות עובר עולם המס מהפכה בהיבטי איסור הלבנת הון, וחוקים ותקנות המבטלים כמעט לחלוטין את אלמנט הסודיות. רמת הסיכון של בעלי נכסים והכנסות גדלה".
כיצד ישפיעו המהלכים שהכתיב מנהל רשות המסים הפורש משה אשר?
"למהלכים הייתה תרומה מכרעת למאבק בהון השחור, והדבר ניכר בזינוק בהיקפי גביית המס. הם משפיעים בעיקר על בעלי פעילות גלובלית, המחזיקים שם נכסים. הוא נפגש לאחרונה עם ראשי הבנקים בלונדון במטרה שיעודדו את לקוחותיהם לדווח לרשויות על הכנסותיהם. מדובר בחלק ממגמה עולמית לשיתוף מידע בין המדינות. הכל התחיל בשווייץ".
האם העצה שלך היא להעביר את הפעילות מאירופה למקלט מס כמו המזרח הרחוק?
"בהחלט לא. ידה הארוכה של רשות המסים תגיע בקרוב למדינות כמו הונג קונג וסינגפור וגם לאיים אקזוטיים כדוגמת איי קיימן ואיי הבתולה. החל מספטמבר השנה ההסכמים לשיתוף מידע פיננסי בין מדינות גוש היורו יהפכו לחובה. הפעילים במדינות אלה חייבים לקחת בחשבון שבקרוב הם יהיו חשופים למידע שיועבר לגביהם".
האם ניצול חלון ההזדמנויות בעקבות הנוהל החדש לגילוי מרצון הוא דרך לפתרון הבעיה?
"אכן מדובר בהזדמנות ללקוחות שאינם 'עבריינים' בטבעם, הפועלים בעיקר מחוסר ידע. למחלקת המסים שלנו מגיעים עשרות לקוחות המתעניינים במהלך. גם למדינה זה טוב, כי בזכותו נגבה מס בהיקף 3 מיליארד שקל ונחשף הון של 20 מיליארד שקל לפוטנציאל לגביית מס עתידית".
מה דעתך על תיקון מילצ'ן, שאפשר לתושבים חוזרים פטור ממס ומדיווח לעשר שנים?
"לעתים קיימת נטייה לשפוך את התינוק עם המים. החוק נועד לעודד עלייה, שזה צורך לאומי מתבקש. הכוונה להאריך את תקופת הפטור ל־20 שנה היא חיובית. ישראל חייבת לעודד את חזרתם של 'המוחות' והיזמים הישראלים מעמק הסיליקון, ניו יורק, לונדון וברלין. אני בעד הארכת תקופת הפטור. אם הייתה כוונה לקדם אינטרסים של מישהו משיקולים זרים, זה עדיין לא אומר שהחוק אינו טוב".
כשבעבר פנו אליך בהצעה להתמנות למנהל רשות המסים, סירבת. האם היום היית לוקח על עצמך את התפקיד?
"מה שהיה בעבר שייך להיסטוריה. בשירות המדינה יש אנשים מצוינים וראויים, ואני בטוח שבסופו של דבר ימונה בעל התפקיד המתאים. באשר אלי, טוב לי במקום שבו אני נמצא".