זה כמה שנים מתריע ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי על הסכנה לביטחון הלאומי הטמונה במעורבות של חברות סיניות בכלכלה הישראלית, במיוחד במיזמי תשתית אסטרטגיים. דבריו עוררו לעג בחוגים רחבים - שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ אף אמר: "צחקתי על השטחיות וחוסר ההתמצאות" - אך עתה מתברר כי הלוי דיבר דברי טעם והקדים את זמנו.
ארבעה ח"כים - עפר שלח (יש עתיד), איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני), אורי מקלב (יהדות התורה) ומיכל רוזין (מרצ) - יזמו לאחרונה דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנושאו "מדיניותה של ישראל בנושא כניסתם של גורמים סיניים לתחומים אסטרטגיים בישראל". בגלל דיוני התקציב טרם נקבע מועד לדיון, אך ברור כי מדובר בסוגיה רגישה מאין כמותה. עניינה - כיצד לנווט בין הרצון של ישראל למשוך אליה משקיעים מהעולם, כולל מסין, לבין הצורך להגן על עצמה מפני השתלטות של גורמים עוינים או זרים על תשתיות קריטיות, נכסים לאומיים ומערכות ביטחוניות ואסטרטגיות.
בשנים האחרונות נכנסו חברות סיניות גדולות כקבלן משנה או כקבלן ראשי למיזמי תשתיות מרכזיים בישראל, במיוחד בתחום התחבורה. מדובר בחברות שעוסקות בבנייה או באספקת ציוד כמו קרונות, מכונות כרייה או מערכות אחרות. בחלק מהמקומות העבודות הושלמו ובאחרים הן בשלבי הקמה או בהיערכות למכרזים. מיזמים אלו כוללים את כרמלטון (מנהרות הכרמל), קו הרכבת עכו־כרמיאל, הרכבת הקלה בתל אביב (הקו האדום), הקמת נמל פרטי באשדוד, זיכיון להפעלה של נתיבי התחבורה העירוניים בתל אביב (נת"ע) כולל הרכבת הקלה, זיכיון להפעלת נמל פרטי בחיפה, והתמודדות על סלילה והפעלת כביש 16 (ממוצא למערב ירושלים). ברקע ישנם גם הדיבורים הקבועים על קו הרכבת לאילת, שעדיין לא הבשילו לתחילת מעשה. עלות המיזמים נאמדת בעשרות מיליארדי שקלים.
אבל הסינים מתעניינים לא רק בתחבורה ובתשתיות. גם החקלאות וייצור מזון על הכוונת של בייג'ינג. הכניסה הראשונה הגדולה של חברה מסין למשק הישראלי הייתה ברכישת תנובה, ולאחרונה פורסם כי משרד החקלאות מתכנן להעביר ("להחכיר ל־40 שנה") לרשות המעצמה הסינית שטח של מיליון דונמים בנגב ובערבה, שחלקם משמשים כיום לגידול חיטה על ידי חקלאים ישראלים, וכן קרקעות של "חקלאות בעל". בתמורה תממן סין הקמת שני מתקני התפלה בישראל. בניית המתקנים חיונית לנוכח ההתחממות העולמית, שגורמת לשינויים דרמטיים במזג האוויר, שהביאו לחמש שנים שחונות.
מטבע הדברים, החדירה המסיבית של חברות סיניות למגזרים שונים במשק מדאיגה את התעשייה המקומית, ולאחרונה חוברה בהתאחדות הקבלנים ובוני הארץ חוות דעת לשימוש פנימי, שבה היא מתריעה מפני מגמה זו. סמנכ"ל תשתיות ובנייה חוזית בהתאחדות, גרא קאושנסקי, מסר: "קבלנים ישראלים מעוניינים לשתף פעולה עם קבלנים ממדינות שונות. אך לא ייתכן שהממשלה לא קובעת תהליך מקצועי לבחינת המשמעויות ארוכות הטווח לענף והעוסקים בו ולמשק כולו. לא ייתכן שייכנסו לכאן חברות שפועלות על פי מניעים שאינם עסקיים טהורים״.
הטענות הן כי במסווה של חברות מסחריות יכולה ממשלת סין לחדור למערכות חיוניות כמו כבישים, רכבות, נמלים ועוד. עם זאת, צריך להתייחס לטענות בקורטוב של ספקנות בשל האינטרסים הכלכליים המעורבים. המתנגדים רואים בעיניים כלות כיצד נתחים גדולים של תקציבי ממשלה חומקים מידיים ישראליות ועוברים לידי הסינים.
לעומתם, יש אנשי עסקים כמו רמי בלכמן, הפועלים בסין וסבורים כי לא כצעקתה. "סין בדרכה להפוך למעצמת־על טכנולוגית, והיא מציעה הזדמנויות עצומות ליזמים ישראלים", אומר בלכמן, איש הון סיכון ויזם הייטק. עם זאת, הוא אינו מתעלם מהסיכונים הכרוכים בעסקים עמם: "הסינים יעשו רק מה שטוב להם, ולכן האתגר של ישראל יהיה לשמור על הקניין הרוחני וביטחון המדינה, בלי לחנוק את הפיתוח שמאפשר מנוע הצמיחה הסיני".
מי מפחד מסין
ח"כ עפר שלח, שבדק את הסוגיה, מכיר היטב את השיקולים של המתנגדים והתומכים בקשר המתהדק עם סין. "אני מודע לאינטרסים הכלכליים של חברות מסוימות, אבל לא הם שהניעו אותי לבקש את הדיון", מדגיש שלח בשיחה עם "מעריב־סופהשבוע". "לכניסה של חברות סיניות לישראל יש גם משמעויות אסטרטגיות וביטחוניות. משום כך אנו מבקשים לקיים את הדיון".
לדבריו, כמו בתחומים אחרים שלגביהם לא מתקיים בישראל שיח ציבורי, "כך גם לגבי האפשרות שחברות סיניות ישלטו בסופו של דבר בתשתיות חיוניות. נדרש דיון רציני, מעמיק ויסודי". שלח מצביע על תופעה הנגזרת מהבעיה - היעדרה של מדיניות מתכללת (כוללנית ומשלבת). "יכול להיווצר מצב שבו כל משרד ממשלתי או פקיד אחראי יעשה דין לעצמו", הוא מוסיף, "בעצם זה כבר קורה". שלח מתכוון לעובדה שהמפקחת על הביטוח במשרד האוצר, דורית סלינגר, מונעת זה כמה שנים את מכירת הפניקס וכלל ביטוח לחברות סיניות, מחשש שחברות זרות ישלטו במאות מיליארדי שקלים של החסכונות והפנסיות של אזרחי ישראל.
החשש הזה כבר נטוע עמוק במערכת הביטחון. מינהל הרכש (מנה"ר) במשרד הביטחון מונע מחברות סיניות להשתתף במכרזים שלו. כהרגלו, מסר משרד הביטחון תגובה מעורפלת האומרת כי "מכרזי מנה"ר מתפרסמים באתר הסחר, והם פתוחים לספקים מוכרים על ידי משרד הביטחון, שעמם נמנים תאגידים ישראליים. במקרים הספורים שבהם נעשה מכרז בינלאומי, נבדק כל נושא לגופו לאור ההוראות ולאור הנהלים שעל פיהם עובד המשרד". למרות הערפול של הדברים, אפשר להבין כי חברות סיניות ייפסלו באותה "בדיקה לגופו של עניין".
היחס החשדני של משרד הביטחון לסין הוא תוצאה של ניסיון מר שהוביל למשבר קשה ביחסים עם ארה"ב. זה יותר מעשור אוסר משרד הביטחון, באמצעות האגף לפיקוח על היצוא הביטחוני (אפ"י), על יצוא של ציוד, טכנולוגיה וידע ביטחוניים לסין. זו תוצאה של לחץ אמריקאי. ארה"ב רואה בסין יריבה המאיימת על עליונותה, והיא מנסה למנוע העברת אמצעי לחימה מתקדמים אליה. תגובה של משרד הביטחון בסוגיית היצוא לסין הסתכמה במשפט הרגיל והשגור שלו: "ככלל, משרד הביטחון אינו מוסר פרטים בנוגע למדיניות היצוא הביטחוני של מדינת ישראל, וזאת מטעמים ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים".
הלחץ האמריקאי נולד בעקבות שתי עסקאות. הראשונה הייתה מכירתם לסין ב־1999 של שני מטוסי הביון וההתרעה פלקון, מתוצרת התעשייה האווירית. זו הייתה עסקת ענק של יותר ממיליארד דולר, אך כעבור שנה, בלחץ ממשל קלינטון, נאלצה ישראל לבטלה ולהחזיר לסין מקדמה בסך 350 מיליון דולר.
עניינה של הפרשה השנייה הוא טילי הארפי (שיאון) מתוצרת התעשייה האווירית. מדובר בחימוש משוטט שנמצא בשימוש חיל האוויר ומיועד לשבש מערכות הגנה אווירית של היריב. הוא מתביית על אנטנה קורנת של מכ"ם ומתפוצץ עליה. התעשייה האווירית מכרה לסין ב־1994 טילי הארפי בעסקה ששוויה היה כ־55 מיליון דולר. המכירה נעשתה בעת שישראל הייתה אחת הספקיות הבודדות במערב של נשק מתקדם לסין. כעבור עשור, על פי החוזה, הוחזרו הטילים לתעשייה האווירית כדי שתשדרגם. כשנודע הדבר לארה"ב, היא דרשה את ביטול השדרוג, בטענה כי יש בטיל טכנולוגיה אמריקאית. ישראל הכחישה, והטילים הוחזרו משודרגים לסין.
העסקה הובילה למשבר חמור בין ישראל לבעלת בריתה הגדולה ביותר. ארה"ב השעתה את ישראל מהשתתפות במיזם JSF (מטוס התקיפה המשותף, שמוכר כיום כ־35־F, החמקן). כמו כן, היא דרשה את פיטוריו של מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון ובכירים נוספים במשרד. המשבר יושב כעבור כמה חודשים לאחר שעזב ירון את תפקידו, ככל הנראה בלחץ הממשל האמריקאי, וישראל הוחזרה למיזם JSF. כחלק מההבנות עם וושינגטון נכפה על משרד הביטחון להקים את אפ"י.
היחס החשדני כלפי סין הוא נחלתן של לא מעט מדינות במערב. לאחר שנים של התעלמות הוחלט בארה"ב להקים גוף בקרה ששמו "הוועדה להשקעות זרות בארה"ב" (CFIUS), שכפופה לשר האוצר. לוועדה יש סמכות להמליץ על ביטול עסקות עם חברה זרה המבקשת לרכוש נכסים שנחשבים חשובים לביטחון הלאומי.
באיחוד האירופי מנסות גרמניה, צרפת ואיטליה, גם משיקולים כלכליים, לקדם חקיקה שתאפשר למדינות החברות למנוע ביצוע עסקות רכש של חברות אירופיות על ידי מדינות או חברות זרות. לפי שעה החקיקה מתעכבת. בגרמניה כבר יש חוק המאפשר לאסור על חברה זרה לרכוש יותר מ־25% בחברה שמוגדרת כ"תשתית חיונית" - תחומי תוכנה, ביטחון, תחנות כוח, אנרגיה, אספקת מים וחשמל, בתי חולים ותחבורה - או אם יש בעסקה כדי לסכן את שלום הציבור או את הסדר החברתי.
עסק ממשלתי
על כן, את המאמץ הסיני בישראל יש להבין בהקשר העולמי. "המשטר בבייג'ינג שואף להעצים את מקומה ואת תפקידה העולמי של סין ולמצב אותה כמעצמה המובילה בעולם", מדגיש ד"ר הראל מנשרי, ראש תחום הסייבר במכללה הטכנולוגית בחולון. "סין בהנהגת שי ג'ינפינג פועלת לשינוי חוקי משחק גלובליים תוך שאיפה מוצהרת להובלה של תהליכים עולמיים ומילוי חללים שנוצרו על ידי 'היעלמות' ההובלה האמריקאית מאז תחילת כהונת אובמה ובמהלך תקופת טראמפ", מוסיף מנשרי. "הפעילות הסינית במהותה מוכוונת על ידי צרכים כלכליים ומסחריים, ומנהיגיה משכילים לנצל חולשות בשווקים ובמדינות בעולם, במטרה להשתלט עליהם ולקשור אותם באופן תלותי לסין, תוך הפעלת תוכניות פעולה מורכבות וארוכות טווח, אשר מוצאות לפועל באופן דייקני, לעתים תוך שימוש במניפולציות שונות".
לדבריו, "בישראל חייבים להבין כי אין בסין פעילות שהיא פרטית לחלוטין. חברות סיניות רבות מוגדרות כפרטיות, אבל לכל אחת מהן יש שותף שאינו סמוי - המשטר הריכוזי, שמוטיב עיקרי בפעילותו הוא שימור שלטון המפלגה הקומוניסטית, המשך הצמיחה הכלכלית, הסדר והיציבות הפנימית של סין. לפיכך, גם פעילות מסחרית מחייבת אישור כדי לוודא שהיא תואמת את 'רוח המשטר' ותורמת לצרכיו (חלק מהפעילות מתבצעת עבור המשטר)".
בישראל יש סוגיה עדינה עוד יותר - הריגול הסיני, שעיקרו מתבצע באמצעות לוחמת סייבר על ידי גופים שכפופים בעיקר לצבא ומופעלים בידי המודיעין הצבאי, שמעסיק לשם כך עשרות אלפי עובדים ואמצעים טכנולוגיים. המטרה של צבא ההאקרים של סין הוא לגנוב מידע וטכנולוגיות מממשלות, מחברות וממכוני מחקר למען המשטר והכלכלה בסין.
"גורמי המודיעין הסיני אוספים הכל - שיטת האיסוף שלהם מכונה במערב 'שואב אבק' תוך התבססות על כוח האדם העצום שלהם, שמאפשר להם לנצל כל פיסת מידע רלוונטית", מציין ד"ר מנשרי. "מטבע הדברים, גם ישראל מהווה כר נרחב לאיסוף מצד גורמי המודיעין הסיניים, שמחפשים מידע פוליטי, מדיני, ביטחוני, טכנולוגי - בדגש על חברות הייטק וסייבר, ואפילו על רכש חקלאי". בעבר דווח כי ישראל, על אף יכולותיה בתחום הסייבר, שהן מהמתקדמות בעולם, לא הייתה חסינה מגניבת כמה מסודותיה הצבאיים. המודיעין הסיני גנב מידע סודי ביותר מהתעשיות הביטחוניות על מערכות "כיפת ברזל", טיל חץ 3 ועוד.
בשיחה עם "מעריב־סופהשבוע" מדגיש אפרים הלוי: "אני בעד כניסת חברות סיניות למשק הישראלי, אך סבור שאין לתת להן לפעול בנושאים המשיקים לתחום הביטחוני, ואין לתת להן לרכוש חברות ביטוח וכדומה, השולטות במערכות פנסיה. אני סבור כי אין לתת לסינים שליטה במערכות כלכליות ישראליות כמו רכבת אסטרטגית בין אילת לצפון".
לדבריו, ישראל גם צריכה להתעקש על הדדיות בקשרים הכלכליים: "אין סימטריה בין פתיחות השוק הישראלי לפתיחות השוק הסיני - וזו מגבלה שאין להסכים לה עקרונית". הלוי מצביע גם על ממד נוסף שעלול לפגוע בביטחון הלאומי של ישראל - קשריה של סין עם איראן: "חשוב לזכור כי סין היא מעצמה המוכרת לאיראן ציוד לחימה אסטרטגי ולהביא זאת בחשבון".
מנשרי אומר את הדברים בצורה עוד יותר מפורשת. "למעשה, כובלת ממשלת ישראל את ידיה בכל הנוגע ליכולותיה לפעול אקטיבית־מבצעית מול איראן, אם תרצה לפעול, שכן הממשל הסיני מושקע מאוד בתעשיית האנרגיה (הולכה, קידוח ופיתוח שדות נפט) ובכלכלה האיראנית. מאז שנת 2009 סין היא השותפה המסחרית הראשית של איראן גם בתוצרת שאינה קשורה לנפט ולגז. לפיכך, כל תקיפה של איראן משמעותה עלולה להיות תקיפת נכס סיני, בזמן שהסינים עצמם משתלטים על תשתיות משמעותיות בישראל".
לצערו של ד"ר מנשרי, במקום לבחון היטב ולעומק את הסוגיה, "ממשלת ישראל פועלת במרץ רב ובאופן אקטיבי למתן רוח גבית לכניסתם של תאגידים סיניים לפעילות מול ארגוני טכנולוגיה, תשתיות ואקדמיה ישראליות, וכן להעברת משאבי מולדת לשליטה סינית, ומאפשרת הלכה למעשה השתלטות של הממשל הסיני על תשתיות לאומיות ונכסים חיוניים של המפעל הציוני, בלי לבצע בחינה אמיתית של התוצאות וההשלכות לפעילות זו".
הלוי מציע שישראל תחוקק חוקים הדומים לאלה של קנדה ואוסטרליה, "המחייבים בדיקת כוונות סיניות ספציפיות מבלי שהבודקים יחויבו לפרסם נימוקי סירוב לאפשר כניסה סינית". בחברות כמו אל־על ומפעלי ים המלח למדינה יש מניית זהב, שמאפשרת לה למנוע השתלטות של גורמים עוינים. בעבר התנגד השב"כ למכירת חברת בזק לאוליגרכים רוסים, אך חקיקה מוסדרת בנושא אין.
ואכן, נודע לי כי במשרד המשפטים ובמערכת הביטחון בוחנים זה זמן מה את הסוגיה, ושוקלים לחוקק חוקים או תקנות שיאפשרו להטיל וטו וימנעו מחברות זרות לרכוש שליטה מלאה על מה שיוגדרו נכסים אסטרטגיים וחיוניים. אך כמו תמיד בישראל, התהליך הזה יימשך זמן רב.