"מאמי, שמעתי אותך שואג ברדיו על איזה חבר כנסת שנבהל ממך. גליק, אני חושבת שקוראים לו", קפצה עלי כיפוש השבוע, "אתה באמת לא נורמלי, למה נפלת עליו?" הוא הרגיז אותי, חיים־שלי־בלב. הוא רוצה להגדיל את המס על הסיגריות כדי לפגוע במעשנים. יאללה בסדררר, למה הוא לא מעלה את המס על האלכוהול, הא כפרה? מה הורג יותר חפים מפשע, נגיד בכבישים, סיגריות או אלכוהול?
"אני לא מתווכחת איתך, כי אין לי את המידע", אמרה האישה, "אבל קצת נימוס מינימלי. לפעמים אני לא בטוחה שאני מכירה אותך, כשאתה מתחיל להשתולל ולשאוג. אני נלחצתי, אז תאר לך מה עבר עליו".
כיפוש, כל הג'מעה הזו באגם הדרעק עובדת לפי אינטרסים. עישון הוא מחלה, היא התמכרות. לא נרפאים מהתמכרות באמצעות מיסוי, ובטח לא באמצעות טיפול המוני. זו גניבת דעת בכוונה תחילה. בהתמכרויות אני קצת מבין, כפרה, את יודעת שאני מבין. "איני מתווכחת איתך. אני רק מבקשת שתדבר בנימוס לאנשים, ותפסיק להשתולל". בסדררר, יש לי שיחה ממתינה, אני אחזור אלייך.
"תודה שנפנפת אותי, מתוק", התעקשה כיפוש לומר את המילה האחרונה, "אחרי זה תגיד לי שאין חמימות מצדי, שאני לא מתקשרת לשאול מה נשמע איתך. אז תזכור שהתקשרתי ונפנפת אותי".
לא מנפנף, את מתקשרת רק כדי לנזוף, או להטיל משימות על אדם שבעוד שנה, אינשאללה, יהיה בן 60. זו לא חמימות, זו רודנות, אפילו עריצות.
"מה זה 60? אתה ילד מופרע לגמרי. אתה כמו סנדי, לא מאולף".
כיפוש, הזכרת לי. אני יודע שאת במגעים למסור את סנדי למשפחה במושב, כי היא אכלה לך את המגף החדש שקנית במדריד. אין לי בעיה עם זה, היא חיה גדולה, ומתאים לה שטחים לרוץ בהם. אבל זכרי: אם היא הולכת, אין חיות יותר לגיאצ'ו. הבנו אחד את השנייה?
"מאמי, אל תיקח את זה אישית. טעיתי, באמת טעיתי כשהבאתי כלבה שלא ידעתי כמה היא תגדל".
אני רק רוצה להבין, על מה את כועסת יותר: שהיא אכלה את המגף ממדריד, או שאכלה מטר מהדלת באמבטיה? "על המגף קשה לי לוותר. אבל אני בעיקר כועסת על השערות, ועל זה שאני כל היום מנקה אחריה את מה שהיא שוברת. נביא לגיא אוגר. הוא חי בכלוב, ואני אסתדר עם זה".
אין מצב, כיפוש. ליולי הייתה אוגרת. יום אחד היא התפגרה כשיולי הייתה באמריקע, וחיפשתי כל היום אוגרת חדשה בחנויות לבעלי חיים. והיא כעסה עלי נורא, כי לאוגרת החדשה לא היה כתם חום בבטן, וכך היא הבינה שרימיתי אותה. היא האשימה אותי שלא האכלתי אותה. נשבע לך שבכל יום נתתי לה לפחות שני עלים של כרוב. לא עובר את זה עוד פעם.
"אוקיי, אני מבינה. מה עם דג? גיא אוהב לראות דגים באקווריום. לדג אתה מסכים?"
כן, אני מסכים לפילה טונה בצלחת. אפשר גם פילה לוקוס, כי נשבר לי מסלמון. אין יותר חיות, זהו. הילד רוצה חיות? קחי אותו לספארי. רוצה דגים? סעי איתו למצפה התת־ימי באילת. אני כדוקטור דוליטל סיימתי.
"טוב, נדבר על זה", היא ניסתה להרוויח זמן. אין מה לדבר, אני כבר דיברתי, שיהיה לך יום קסום.
# # #
השיחה הסתיימה, והקשבתי לרדיו. התבהר לי שרני רהב רוצה לנסח אמנה ליועצי תקשורת. הוא רוצה לתקן את התדמית של המאכערים. הרעיון של רני הזכיר לי אינצידנט איתו בשנות ה־90. עבדתי אז בעיתון "הארץ" ובין שלל תפקידי ערכתי את מדור הרכב בעיתון. יום אחד התקשר קונסול הכבוד של איי מרשל, ופצח בזו הלשון: "רונצ'וק, מה נשמע? תשמע, יקירי, אני צריך איזו טובה קטנה, שתשים לי במדור שלך תמונה של טרקטור. זה חשוב מאוד ללקוח שלי. זה אפשרי, רונצ'וק?"
תגיד, רני, אתה אמיתי? זה מדור שיש בו רק תמונה אחת של מכונית, משפחתית או מנהלים. מה טרקטור פתאום? "נו באמת, רונצ'וק. גם לטרקטור יש ארבעה גלגלים, מה ההבדל? אתה יודע שהמדינה שלנו קמה על חקלאות? והרבה חקלאים נוהגים בטרקטור כרכב פרטי שלהם? לא כולם גרים בתל אביב. וזה טרקטור יפה, כחול, עם מזגן ומערכת שמע. אני אשלח לך את כל הפרטים".
בתוך כמה ימים קיבלתי הביתה משלוח של עוגת עלית, ובתוך שבוע גם סיר בישול אדום. זרקתי אותם לזבל, אבל זה היה המפגש הטראומטי הראשון שלי עם הדבר הזה שקרוי יועץ תקשורת/יועץ אסטרטגי/יחצן/מאכער.
מאז אני סולד מהמקצוע הזה, עוד הרבה לפני שנחשפתי לפועלו של ניר חפץ. הרי מה בעצם עושים טיפוסים כמו חפץ ועמיתיו? מסרסרים בין הלקוחות שלהם לטיפשורת. המצטיינים גם מסרסרים בין הדרג המיניסטריאלי לבין טייקונים במשק כדי להשיג הקלות רגולטוריות, שאפשר להפיק מהן רווח עצום.
התותחים ממש בין המאכערים, מרמים הפקר־הפקר פטרושקה את הכתבלב/ת המצוי/ה, או סוחטים אותם, באמצעות הפעלת לחץ עצום על הבוסים של
הכתבלב/ת. ברור שהם לא בוחלים באיומים על הכתבלב/ת. כן, ברור שגם עלי ניסו את השיטה, בכל אופן אני כבר 37 שנה בסחלה של הטיפשורת המקומית (אבל מאחר שאני ידוע במזגי הנוח לבריות, בשפתי הצחה, שחפה מקללות, ומהצעות כגון: בוא, מתוקי, למה שתאיים על זונה ב־ז'? תבוא אצלי, נלביש אותך בשמלה יפה מפרוכת, עם פרנזים של שטיח פרסי, ונצא ביחד ללמוד צ'ה־צ'ה־צ'ה), אבל מאז ילדותי, אני מגיב לא טוב לאיומים.
בכל מקרה, מאז פרוץ מגיפת ה"ייעוץ התקשורתי", התקשורת במוות קליני. הטיפוסים האלה מנהלים את ההצגה, כובשים את האולפנים, את המערכות, עושים ימבה כסף, וכולם למדו לחיות עם החיידק הטורף הזה. מה קרה לתפקיד הדובר/ת שסתם משקר/ת? איך פתאום ה"פה" של כל דייר באגם הדרעק, או טייקון עסקי, הפך ליועץ? וואללה לא יודע, אבל זה כאן, וחובה להילחם במגיפה.
אמנה, או כל חארטה־בארטה, שאיזה גאון תורן רוצה להמציא, רק מעצימה את הבעיה, היא לבטח לא הפתרון. אפילו פינגווינים שמתרבים כאן כל שנה מחויבים בחסיון פרקליט־לקוח. למאכערים אין שום מגבלה חוקית. חלקם מקליטים את הלקוח, מתעדים, ומתכוננים למועד שבו אפשר לסחור בסחורה - בדיוק כמו ניר חפץ.
פלא שרה"מ בנימין נתניהו שואף לחקיקה של איסור הקלטות? טוב בסדררר, אז מה אם הוא הורה לארי הרו (עוד שטינקר שנולד לצדיקות) להקליט את השיחות עם נוני מוזס. כי למלך הרי מותר הכל, גם להשמיץ את הפרקליטות והמשטרה, שבכלל העזו לחקור בעניינו.
# # #
הנתון שפוגם לי בהנאה מצפייה ומהאזנה לקריסה הפושעת (לכאורה) של בנימין נתניהו, הוא האלם שפקד את סנג'ריו: מירי רגב, דודי אמסלם ומכלוף זוהר. הם לא מגדירים את ניר חפץ כשטינקר, לא מאיימים עליו, פשוט שקטטטט, פוחדים. החשש שמא לחפץ יש איזו הקלטונת שתביא את כל ג'מעת הגועלציה לחדרי החקירות של יחב"ל, פשוט משתק ומשתיק אותם.
ורק נתניהו מבסוט חאלס. הוא לקח את הגברת לטיול באמריקע כדי להתאושש ממותה הפתאומי של כלבתם קאיה, שאולי החליטה להתאבד, רק לא להיות עדת מדינה. אין כמו אמריקע להתאוששות מאבל. ושם הוא נאם בפני ערימה של יהודים שבאמת משוכנעים שהם מצילים את העם בציון. להיות אמריקאי זה להיות נאמן לאומה, אז יש לחבר'ה היהודים האלה שתי נאמנויות, לשתי אומות (אנחנו הרי אומת הסטארט־אפ)? באיזו נאמנות יבחרו ביום פקודה?
בברזיל, ארה"ב וקנדה יש ייצוג גדול מאוד לאיטלקים. האם גם רה"מ האיטלקי נוסע לנאום שם בפני בני עמו, ומתגאה בהישגים של איטליה שם? או אולי רה"מ של אירלנד? אולי גם נשיא טורקיה, אם וכאשר יוזמן לנאום מתישהו בגרמניה? הרי ברלין היא העיר השלישית בטורקיה, אחרי איסטנבול ואנקרה.
אז למה דווקא נתניהו ונפתלי בנט חייבים להתלקק על היהדות בארה"ב? אין להם את זה ביותר רופס, מתרפס, משפיל ומביך? הם רוצים ליהנות מאהדת ו־עדת היהודים האלה? סבבה. סעו לשם ותחיו שם, כי לנו הערימה הזו של ה־18 אלף "מנהיגי היהודים" עוד לא עשתה שום דבר טוב.
# # #
אומרים הפרשוינים (שזה גונבי דעת בעברית צחה) שעוד מעט יהיו כאן בחירות. איני מבין בזה, אני גם לא מצביע, כי אין למי להצביע. הרי מדובר במצבור של אינטרסנטים, עמוסים באגו, שאין להם דם בגוף ובטח לא בושה בפרצוף. ברגע שהם מושבעים באגם הדרעק ומצמידים את התחת למושב שעשוי מעורו של במבי מתוק, הם כבר סכנה לאנושות - כולם, ללא יוצא מן הכלל: מפלגה, סיעה או אג'נדה.
אבל בחירות זה עייסק פעוט של 3 מיליארד שקל. מיליארד וחצי שקל מתוכם הם רק העלות המצחינה של בחירת אותם דיירים לאגם. בכסף הזה אפשר לדאוג לנכים, לקשישים, לניצולי שואה, לצמצום הקורבנות בתאונות הדרכים, לבניית בתי חולים ועוד. אבל את הג'מעה זה ממש לא מעניין. אותם מעניין רק אותם, וזו מציאות מוכחת. הם שואפים להמשיך לשקר לציבור, שהם ורק הם טובים להנהיג. באף אחד מהם לא הייתי בוחר להיות גזבר ועד הבית אצלי, מחמת בעיות חמורות באמינות. כל אחד מהם שהיה עומד לבדיקה בפוליגרף, היה גורם לקצר חשמלי לפחות בכל אזור ירושלים למשל.
אבל גם באגם הדרעק יש רמות שונות של סחיטה באיומים. למשל החניוקים. אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד סיים השבוע חקירה תשיעית בחשד לגניבות פה ושם. אבל העבריין המורשע התייצב מיד בסיום החקירה, כדי לפתור את משבר הגיוס, כי גם הוא יודע לקרוא סקרים, שלפיהם הוא לא עובר את אחוז החסימה. יעקב ליצמן ומוישה גפני, הסנג'רים של האדמו"רים השונים, לא מפנימים כנראה שיש גבול לגזל, עושק וסחיטה באיומים. הרי בסוף יגיע איזה שרלטן שיאמר עד כאן - אין יותר גועליציה עם הגועל נפש הזה. ואז כל ההישגים שלהם בסחיטת הקופה, פשוט יתאדו.
כמו שקרה ב־1977, כאשר הציבור מאס במפא"י, עשוי להגיע יום שבו ימאס הציבור בטפילות החרדית. אולי זה ייקח שנה, אולי חמש או עשר שנים. גם במפא"י היו משוכנעים שהשלטון שלהם, עד קץ כל הדורות. וכאשר יגיע היום הזה, ואני מקווה להיות כאן שהוא יגיע, הסחטנות תסתיים.
# # #
עד אז אני מתנחם בהאזנה לתוכניות רדיו ב־103. למשל זו של ד"ר מאיה רוזמן, דיאטנית קלינית. בכל יום שישי אני יוצא לפארה קטנה, ומקשיב בדרך לנשים ששואלות אם תפוח עץ מסוג "פינק ליידי" זה משמין נורא, או נורא ואיום. ומאיה, שהיא גם יפהפייה ומאוד סבלנית, עונה לכולם בנימוס ובחביבות. אחרי כ־20 דקות של הקשבה למתכונים של קינואה עם לביבות סלק מאודות, אני חש רעב עצום, ונוסע לשווארמה של האחים שרון (בנוסף לעובדה שהם חברים שלי 35 שנה, הם עדיין חותכים שווארמה בסכין, ולא במסור חשמלי. לא חותכים אוכל במסור חשמלי, מה אנחנו חיות?) בתחנה המרכזית הישנה. לוקח פיתה עם שווארמה וצ'יפס, וחוזר להאזין למאיה, שמסבירה איך משתמשים במשקל ביתי, כדי לשקול את כמות המזון.
זה שוס אמיתי, אז אני חוזר למשה או איציק, ושואל כמה גרם שווארמה יש בפיתה, וכמה שוקלת חתיכת צ'יפס? הם מתנמרים עלי על השאלה, ועונים: "מה נסגר איתך, קוף? אתה עוד רעב? נארגן לך עוד מנה, אפילו עוד חמש. מה זה השאלות האלה בנאדם?". ואז אני לוקח עוד מנה בשקית (ואומר להם שזה בשביל כיפוש), מאיים עליהם שאספר לאח הבכור, פיני, שהם דיברו אלי הפוך, וכמובן אוכל את המנה באוטו.
זה קורה בדיוק כשאיזה קשיש מציק לדיאטנית בשאלה כמה ביצים קשות הוא יכול לאכול ביום, אחרי שהקפיא אותן מבושלות. ברור שאני נחרד מהשאלה, ובגלל החרדה רועדת לי היד ונוזלת לי טחינה על הטרנינג. ואז עולה לשידור טיפוס, שמספר למאיה שהוא חולה נפרולוגי (עבר השתלת כליה), ושוקל 116 ק"ג. יש לו בעיה כי הכל טעים לו, בעיקר האוכל של אמו ורעייתו.
מה אתה אוכל בכל יום? היא שואלת. "אני קם בשמונה, אוכל שתי פרוסות עוגת שוקולד דקות שאפו לי עם ממתיק מלאכותי", הוא פוצח. "בעשר אני אוכל סלט ירקות, עם הרבה גזר כי אני אוהב, וגם מוסיפים לי קצת תפוחי עץ, שיהיה טעים. ליד זה גבינה כחושה, רק 5% שומן וחביתה של שלוש ביצים".
ולחם אתה אוכל? מקשה הדיאטנית.
"כן, אבל לא הרבה, שלוש־ארבע פרוסות". היא נשמעת קצת מודאגת, אבל שואלת מה בהמשך היום, והאיש ממשיך. "ב־12:30 אני אוכל צהריים. חזה עוף, אורז וחמוצים".
כאן כבר הדוקטור נחרדת. "מה פתאום חמוצים! זה עם המון מלח, זה פשוט אסור לך. הרופא המטפל שלך מודע לכמות המלח שאתה אוכל?"
הפציינט לא מתבלבל, כשהוא עונה: "לא, הוא לא יודע, אבל זה טעים לי".
אין על העם שלנו, הכל טעים לנו. אחרי מאיה מתחילה תוכניתו של פרופ' רפי קרסו. אצלו אני לומד רפואה באמצעות האזנה, כבר שנים רבות. גם קרסו סבלני לשואלים, שלא מפסיקים להציק לו. "פרופ', אני סובלת מלחץ דם נמוך. אני בודקת כל שעה", מספרת פולנייה בת 91, עם שאיפות להגיע ל־157 שנים, קלללל. "לפני שתשאל, אני כבר אומרת שאני מקבלת תרופות, אבל הנכד שלי בדק בגוגל, ולתרופות האלה יש תופעות לוואי. אז אני רוצה להפסיק איתן, מה אתה אומר?".
אני במקום הפרופ', הייתי אומר לה: גברת, בגילך תופעות לוואי? כמה זמן את עוד רוצה להציק לאנושות? אבל רפי אדם נחמד לבריות. "גבירתי, ד"ר גוגל אינו רופא, ומעולם לא פגש בך. את חייבת להתייעץ עם הרופא המטפל. איני מכיר את התיק הרפואי שלך, אם כי אני מכיר את התרופה. אני ממליץ שתפני בהקדם האפשרי לרופא שמטפל בך".
וכך נמשכות השיחות, ואני מפנים שלהזדקן זה בעיקר רע. ואני מתחיל עוד מעט את הגיל השלישי, ומה יהיה? ואז אני נזכר בזוג חברים שלי, שבעת ארוחת ערב לציון יום הולדתו ה־57 של הבעל, אמרה לו האישה: "החלום שלי שתהיה בכיסא גלגלים. ואני אוביל אותך לכל מקום, ואטפל בך במסירות. ואז תהיה רק שלי".
כמעט איבדתי שליטה על הסוגרים, בשמיעת הברכה, אבל הוא רק חייך. "קוף, תרגיע. אני באמת מאמין לה, ויודע שהיא תהרוג אותי. בינתיים אני משחק על זמן. כל מה שיש לנו זה זמן".
# # #
זהו, הגעתי הביתה. גיאצ'ו קפץ עלי בשמחה. "אבא, סנדי הולכת לגור במושב. מתי אתה קונה לי כריש? אני רוצה שישחה איתי באמבטיה". גיאצ'ו, קניות זה אמא. אבא הולך לישון, הוא עייף.
כיפוש התערבה מיד, ושאלה: "למה ברחובות אתה אף פעם לא עייף?" אל תשאלי, אכלתי שווארמה אצל פיני, ודפקתי קצת חצילים חמוצים כאלה קטנים. וד"ר רוזמן אמרה שזה מלא במלחים ונתרן, וזה גמר אותי מעייפות.
"מי זו ד"ר רוזמן?" הא, סיפור ארוך. תעירי אותי בשמונה לחדשות, אולי יהיה עוד עד מדינה. אחרי החדשות אספר לך. כבי את האור, כפרה, שתהיה כאן דממה, אני הרוג.