מגבלות הכוח: בנט, שקד ודרעי נתנו לנתניהו פייט מהגיהינום וניצחו

זה היה ניצחון (זמני) של השפיות על הטרלול. ניצחון של קואליציה נחושה שהדפה ניסיון עיקש של מי שעומד בראשה לפרק אותה מבפנים. ניצחון של נפתלי בנט, איילת שקד ואריה דרעי על בנימין נתניהו. על כל סיבה שהמציא לפירוק הממשלה הם ניפקו מיד תשובה. על כל תירוץ חדש שהגה הם נתנו מענה מיידי. וכשהגיע המאני־טיים, הם הפעילו לחץ על המחנה הציוני ויישרו קו בתוך הקואליציה והבהירו לבנימין נתניהו שאין לו רוב לבחירות ביוני. להפך. להם יש רוב לבחירות באוקטובר.

הצעת החוק לפיזור הכנסת תעבור בקריאה טרומית ואז, בוועדה, הם ילושו וימזמזו אותה שבועות ארוכים ויקבעו מועד אחר, שלא מתאים לנתניהו, בחודש אוקטובר הרחוק. ברגע שאוקטובר הפיל את יוני, נפל גם נתניהו, הטירוף נרגע וכולם ירדו בשקט מהעצים והתפזרו.

 

הכל קרה כשכולם באמריקה. נתניהו היה עסוק עם טראמפ ואיפא"ק בעוד שאיילת שקד ונפתלי בנט מבינים שהוא מתכנן מארב להפיל לעצמו את הממשלה על הראש שלהם. בנט ושקד לא רצו ללכת לבחירות עכשיו, בצדק. הם נהנים מאוד בממשלה, אין להם ממשלה יותר טובה, אין לימין ממשלה יותר טובה. אז הם יצאו למלחמה.

אריה דרעי, בחורף חייו הפוליטיים, הצטרף במלוא העוצמה. דרעי התגייס למאמץ עם סכין בין השיניים והוכיח שהחרדים יודעים להתגייס כשצריך. נכון, לא כשיש סכנה לקיום המדינה, אלא סכנה מיידית לכיסא המיניסטר, אבל בואו לא ניתפס לקטנות. בנט, שקד ודרעי נתנו לנתניהו פייט מהגיהינום וניצחו אותו. זו האמת הפשוטה.

כחלון נכנס לחמ"ל
 

המלחמה הזו הורכבה מכמה קרבות: יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין שיתף פעולה עם השפויים כשסירב בנחרצות לדרישת נתניהו להאריך את מושב הכנסת כדי לאפשר לפזר אותה בנינוחות. אחר כך הם ישבו והגיעו למתווה חוק גיוס חדש שאושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ובכך הכניסו את משה כחלון לחמ"ל. התנאי של כחלון היה חוק גיוס שמקובל על היועמ"ש והתנאי הזה התקבל בסוף השבוע.
 

במוצאי שבת הבין נפתלי בנט ששום דבר לא עוזר וביבי נחוש ללכת לבחירות. על כל תשובה שהם מביאים לו, הוא ממציא שאלה חדשה, מיותרת מקודמתה. אז בנט יצא למלחמה ביום ראשון בבוקר והכריז שיתמודד מול נתניהו על ראשות הממשלה אם אכן יפרק ממשלת ימין בגלל סיבות פרסונליות. אחרי בנט, עשתה זאת גם שקד. הם הדליקו את אתרי הימין על העניין הזה וקרעו את המסכה מעל פרצופו של נתניהו. הם הזהירו מפני השגיאה ההיסטורית ההיא של 92', כשהימין הפיל את עצמו וקיבל את אוסלו. וזה עבד, אם כי נתניהו לא ויתר עדיין על יוני.

 

ברגע שהם פירקו את יוני, זה נגמר. יאיר לפיד היה היחיד שהמשיך להתעקש על בחירות מוקדמות. אבי גבאי, שהצטרף לדרישה הזו, התקפל כעבור יממה אחרי ששמע את יצחק הרצוג ושלי יחימוביץ'. החברים הבינו שאסור לשחק לידיו של נתניהו ויישרו את היו"ר גבאי.
 

אני מבין את גבאי. הוא מנהל, לא פוליטיקאי. הוא עובד לפי הספר. הוא באופוזיציה, אז הוא אמור לחתור לבחירות, בכל זמן ומזג אוויר, בלי קשר לכלום. העניין הוא שהחיים הפוליטיים מורכבים יותר וכשגבאי התיישר, נשארו לביבי רק מרצ ויש עתיד. כל ראשי סיעות הקואליציה הבהירו לו שהבחירות לא יהיו ביוני, וגם המחנה הציוני. כשפנו מלשכת ביבי לחברי הכנסת הערבים, נדהמו לקבל גם שם סירוב ליוני. יש רמדאן. נתניהו השתולל. הוא ראה את יוני חומק לו בין האצבעות והבין שהפסיד את המערכה.
 

כל מה שנשאר היה לארגן הודעה משותפת של כל ראשי סיעות הקואליציה שהם "מוותרים" לסופה לנדבר: היא יכולה להצביע נגד חוק הגיוס והם לא ידרשו את פיטוריה, ובלבד שהדבר לא ישמש תקדים להצבעות עתידיות. ההודעה הזו, שראשי סיעות הקואליציה ניסחו בבוקר ואמורה הייתה להתפרסם בצהריים, דלפה והגיעה לנתניהו בטרם עת, אבל האפקט שלה היה ברור. ביבי הבין שהפסיד ומרגע שהבין, התהפך כמו פנקייק חרוך והתחיל לעבוד על פתרון המשבר, שכבר נפתר לו על הראש.
 

בדרך היה צורך לעשות עוד כמה תרגילים מסמרי שיער. כך, למשל, עם חוק הלאום, שנוסחו ה"שמאלני" מדי אינו מקובל על סיעת הבית היהודי. נפתלי בנט הבין את המוקש והבטיח לחבריו בסיעה שהחוק לא יעבור בקריאה שנייה ושלישית במתכונת הזו, אבל בינתיים צריך לתמוך בו. אז בינתיים, הם תמכו בו. העיקר שלא יהיו לנתניהו עוד תירוצים לפרק את ממשלת החלומות הימנית רק כי הוא רוצה להקדים את החלטת היועמ"ש בעניין חקירותיו.

 

שורה תחתונה: בנימין נתניהו למד, על בשרו, את מגבלות הכוח. גם כשהסקרים מחייכים, החברים יודעים לשלוף סכינים ולהילחם. אביגדור ליברמן יוצא מחוזק מהמשבר הזה: הוא לא התקפל, הוא שמר על עמדותיו לאורך כל הדרך ובחר באג'נדה מנצחת. חוץ מזה, הוא נשאר שר הביטחון (עם חמישה מנדטים) וחמק מבחירות שיכולות לרסק אותו. לא רע בשביל שבוע עבודה.

מנצח נוסף הוא משה כחלון, שהודיע הודעה דרמטית (בליל הסדר - או שיהיה תקציב או שלא יהיה שר אוצר), ושרד אותה. ניצחו, כמובן, גם איילת שקד ונפתלי בנט את הבוס שלהם לשעבר, וניצח (ניצחון פירוס) גם אריה דרעי, השכיב מרע הפוליטי, שהצליח לחמוק ממה שמצטייר כאפוקליפסה הסופית של ש"ס.

מי שהפסיד הוא יאיר לפיד, אם כי זה מסוג ההפסדים המחזקים. הוא היחיד שתפקד כמו אופוזיציה אמיתית במשבר הזה (גם מרצ), והמפסיד הראשי הוא בנימין נתניהו. רצה מאוד בחירות, ולא קיבל. אתמול בערב הוא הצליח להפוך את התבוסה הזו לסוג של ניצחון ולשכנע בזה גם כמה פרשנים. בלשכנע, הוא מצוין.