בסקרי גאלופ של יוני בשנת 1967 אפשר לזהות את התמיכה העולה בישראל משבוע לשבוע. בתחילת החודש, 38% לישראל למול 3% לערבים. בהמשך החודש, 56% לישראל מול 4% לערבים. גם באוקטובר של שנת 1973 – עוד מלחמה במזרח התיכון, מוצלחת פחות מבחינתה של ישראל – אפשר לעקוב אחר השינויים משבוע לשבוע. מכון הסקרים בדק את מצבנו ארבע פעמים במהלך החודש. זה התחיל ב־38% ונגמר ב־48%. הערבים התנדנדו בין 3% ל־6%.
הרבה שנים עברו מאז שהחלו סוקרים אמריקאים לבחון את מצבה של ישראל בדעת הקהל. הרבה שנים מאז שהחלו לשקול אותו מול מצבו של מישהו אחר – פעם היו אלה “הערבים”, היום אלה “הפלסטינים”. מעמדה של ישראל השתדרג בהדרגה בשנים האלה בדעת הקהל. מספרים כמו 34% כבר אינם מקובלים. היום יש לישראל חמישימים ושישימים. השבוע נמדדו לה 64% מול 19% לפלסטינים. מכוני סקרים אחרים, ששואלים ומנתחים קצת אחרת, מציגים תוצאות שונות אבל דומות. פיו, לדוגמה, הציב בינואר האחרון את הפער על 46% מול 16%.
אפשר למצוא בערימת הנתונים המתגבהת לא מעט חדשות טובות, ואפשר, למי שמעדיף, למצוא בה גם חדשות פחות טובות. ישראל נתמכת על ידי מצביעים רפובליקנים בשיעור גבוה בהרבה מזה של מצביעים דמוקרטים. אלה חדשות לא כל כך טובות: מוטב תמיכה דומה – ובלבד שתהיה גבוהה – של אוהדי שתי המפלגות, כדי שישראל לא תהפוך לכדור במשחק הפוליטי האמריקאי, שתישאר בקונצנזוס. ועוד נהוג להזכיר שמצביעים צעירים תומכים בישראל הרבה פחות ממצביעים מבוגרים. זה נתון מעניין ומעט מאיים. אם הצעירים לא תומכים, משמע ישראל בדרך למטה.
אלא שהחיים לא תמיד פשוטים. הפער בין מצביעים צעירים למבוגרים אכן רחב יותר היום מכפי שהיה בעבר. אבל זה איננו נובע מירידה בתמיכת הצעירים - זה נובע מעלייה בתמיכת המבוגרים. בעשר השנים האחרונות עומדת תמיכת הצעירים מתחת לגיל 30 בישראל על סביבות 55%. תמיכת המבוגרים, מעל גיל 50, עלתה בשנים הללו מסביבות 60% לסביבות 70% (בסקר האחרון, 69%). בעצם, גם הסיפור על הפער הגדל בין דמוקרטים לרפובליקנים אינו שונה באופן מהותי. תמיכת הדמוקרטים נשארה בערך כפי שהייתה, בסביבות 50%. תמיכת הרפובליקנים פשוט עלתה, מסביבות 65% לסביבות 75%.
השאלה המעניינת ביחס לגיל היא כמובן שאלת ההמשך, העתיד: האם הצעירים יתבגרו כאמריקאים פחות אוהדים לישראל, או שמא יקרה להם מה שקורה לרוב הצעירים שמתבגרים (גם אם לא לכולם). הם יחכימו, ובהתאם תעלה גם מידת התמיכה שלהם בישראל. השאלה המעניינת ביחס למפלגה היא שאלת המנהיגות: האם בוחרים דמוקרטים פחות אוהדים לישראל – ויש לא מעט כאלה בקרב הפעילים הנחרצים של השמאל הליברלי – יסחפו את הנהגת המפלגה הדמוקרטית אחריהם, או שמא יעלעלו במספרים שהוצגו כאן ויבינו שעמדה לא אוהדת לישראל אינה משתלמת פוליטית (שלא לדבר על כך שאינה צודקת – אבל דרכם של פוליטיקאים להשתכנע מנימוקים אלקטורליים יותר מאשר מנימוקים עקרוניים, כפי שראינו השבוע גם בישראל).
השורה התחתונה היא להירגע. עוד בדיקת אק”ג עברה בשלום. הדופק בסדר, הפעימות כסדרן. ישראל התרגלה לטוב באמריקה, אולי לטוב מדי, עד שכל תזוזה קלה של המחוג, בצד זה או בצד אחר, מולידה התרגשות וחרדות. האמת היא, שאין לישראל עוד הרבה לאן לעלות בדעת הקהל האמריקאית. האמת היא שיש לה הרבה לאן לרדת – בלי שייגרם לה נזק ממשי. אם ישנה בעיה, היא איננה בעמדות הציבור, היא בעוצמת האנרגיה של הפעילים בעדה ונגדה. מי שפועלים לשחוק את מעמדה נלהבים, כועסים, מוזנים, בין השאר, מכוחה של תנועת ההתנגדות לדונלד טראמפ. מי שפועלים לשמר את כוחה מיטלטלים בין רגעי שאננות מופרזת לרגעי אימה מגוחכים. הם צריכים להמשיך לחפש איזון.