מדוע בניגוד לכל מה שחזו "יודעי דבר", בעלי האוב, הפרשנים והמומחים - לא הוקדמו הבחירות? מדוע החליט בנימין נתניהו, בניגוד לכל היגיון פוליטי - וכן, אני טוען שזו החלטה שלו - לוותר על הזדמנות הפז לבחירות מוקדמות ולממש את העלייה הניכרת בסקרים? לכאורה, האינטרס הישיר של נתניהו היה ללכת לבחירות ולהגדיל את כוחה של מפלגת הליכוד. מי שמסתובב ברחובות מתרשם שגם הסקרים אינם משקפים את ממדי הסערה המתחוללת בציבור על רקע חקירות המשטרה והביקורת התקשורתית. תמיכה עוצמתית כזו לא נראתה מאז 1981, בפרק הזמן בין נאום הצ'חצ'חים ליום הבחירות.
אלא שהפעם נצפו מצטרפים, מפתיעים לא פחות, למעגל של תומכי נתניהו המסורתיים. הליכודניקים החדשים הם לא בהכרח אותה קבוצה שהצטרפה למפלגה. הליכודניקים החדשים שאני נתקל בהם בציבור הרחב היו בוחרי הרצוג ב־2015. הם מצהירים בהתרסה ברורה שהפעם יצביעו לליכוד, לנתניהו.
איך קרה שאנשים שאני מכיר שנים כמצביעי מרכז ושמאל עברו צד? איך קרה שהחקירות והחשדות לא מהווים משקל נגד לנימוקים שנולדו בעד ראש הממשלה? זה מה שאני שומע ממי שחצו את הקווים: ראשית, הכלכלה; שנית, הכבוד שנתניהו זוכה לו ממנהיגי עולם; והנימוק המפתיע מכולם: טובת המדינה.
להבנתם, כל עוד דונלד טראמפ משמש כנשיא ארה"ב, נתניהו הוא נכס אסטרטגי שאי אפשר לוותר עליו. בימים אלה נתניהו מקבל במה טבעית שבה אין כמוהו לפרוט על מיתרי האחדות והמיתוסים המשותפים כמעט לכולנו. כך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה; כך ביום הזיכרון לחללי צה"ל; כך בחגיגות העצמאות.
לכל אלה תצטרף הפעם חנוכת שגרירות ארה"ב בירושלים. נתניהו יהיה שם. זה יהיה הרגע שלו. קשה לראות קמפיין בחירות שמתמודד עם התמונה הזו.
במצב זה, בחירות בחודש יוני אמורות היו להיות פסגת החלומות של נתניהו. תרגום התמיכה הציבורית הגורפת לפתקי הצבעה ומושבים בכנסת אמור היה לשדר מסר למקבלי ההחלטות ברחוב צלאח א־דין בירושלים: חבר המושבעים הגדול, היושב ממטולה עד אילת, אמר את דברו. כל מה שנתניהו היה צריך כדי להוביל לבחירות במועד זה הוא להתחייב לנצל את הפררוגטיבה שיש לו כראש הליכוד למנות שני מועמדים ברשימה לכנסת, כדי לשריין מקום לאביגדור ליברמן ולסופה לנדבר, להבטיח את מעמדם בממשלה הבאה שתקום.
# # #
אלא שנתניהו לא רצה בחירות. בניגוד לאופוזיציה שהעמידה פנים שהיא רוצה בהן, נתניהו אמר את האמת, שלפיה הוא רוצה לקיים את הבחירות במועדן. כך אמר וכך התכוון, אבל בתחכום רב לא הפריע לכל המעורבים בדבר לא להאמין לו. כך קרה שנפתלי בנט ואיילת שקד, יחד עם גורמים מהאופוזיציה, לא היו בטוחים לאן מועדות פניו ופעלו במלוא הנחישות למניעת פירוק הממשלה.
נתניהו לא רצה בחירות משתי סיבות. הראשונה טריוויאלית: הוא התבגר. הוא לא מתבשם יותר מהתוצאות המחמיאות של הסקרים. במערכת בחירות אתה יודע איך אתה נכנס, לא איך אתה יוצא. אבל הנימוק השני חשוב יותר, ומשום מה הוא נעלם מעיני הפרשנים. נתניהו הוא שחקן שחמט פוליטי, המחשב מהלכים רבים קדימה. הוא ראה סכנה שאחרים לא צפו. סכנה הנעוצה בשוני הקיים בין העברת ראש ממשלה מכהן מתפקידו על רקע חשדות ואפילו כתב אישום נגדו לבין הטלת הרכבת הממשלה על נבחר ציבור הנמצא במצב עדין כזה.
מהחומר שהתפרסם עד היום, בכל התיקים, אינני רואה עילה להגשת כתב אישום. החלטה על כך כנראה לא תתקבל בכל מקרה לפני חודש יוני. במצב כזה, העליהום התקשורתי על נתניהו היום היה מחוויר ביחס לאפשרות שנשיא המדינה היה מתבקש להטיל את הרכבת הממשלה החדשה על מי שהמשטרה ממליצה להעמידו לדין באשמת קבלת שוחד בעת מילוי תפקידו.
מדהים איך שרים, ראשי מפלגות ופרשנים פוליטיים רציניים העלו על דעתם שנתניהו ייקח מרצונו את הסיכון הכרוך בצורך שכל השותפות הקואליציוניות הפוטנציאליות תמלצנה עליו לנשיא - מול לחץ כזה. איך העלו בדעתם שנוכח הדם הרע הזורם בינו ובין ראובן ריבלין, ראש הממשלה לא יביא בחשבון שיקוליו גם את האופציה שהנשיא יסרב להטיל עליו את הרכבת הממשלה.
נתניהו לא זקוק לבחירות כדי להמחיש את התמיכה הציבורית ההולכת ומתגברת בהמשך כהונתו. מדינת ישראל אינה זקוקה למערכת בחירות בזבזנית ומיותרת. איך שלא נסתכל על זה, דבר אחד ברור: הציבור לא מטומטם, והציבור לא מוכן ולא צריך לשלם על מערכת בחירות שבסופה נקבל כנראה את המועמד המתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה. נתניהו עצמו.