באמת שאין גבול לציניות. ואת המציאות הזאת דואגים הפוליטיקאים שלנו ליישם כאן כבר 70 שנה. הרי את האמירה המופרכת מיסודה "טוב למות בעד ארצנו" (שספק אם בכלל נאמרה על ידי יוסף טרומפלדור בעת שגסס) חייבים לגבות בטקסים ובהוקרה, משום שאת השכול הלאומי כבר הפכו כאן מזמן לתעשייה של ממש. לחיים כאן דואגים המנהיגים הרבה פחות, אבל כפוליטיקאים שמתייצבים חמורי סבר לטקסים הם חייבים לחזק את המיתוס, כי גם בשנה הבאה יהיו טקסי זיכרון.
בעיני עצמו, כל פוליטיקאי הוא לכל הפחות מר ביטחון, והמוות הוא תמיד תוצר בולט של הביטחון כאן. אם שכולה שאיבדה את בנה בלבנון לפני 25 שנה התראיינה אתמול בבוקר ברדיו וביקשה לפרק את התעשייה הזו. "המוות של הילדים הוא סופי ואין אחריו כלום זולת תחושת האובדן העצום. חבל שמערבים בו פוליטיקה".
"אם הבנים" של בן גוריון ו"אם הבנים" של בנט
אבל דבריה לא יניאו את הפוליטיקאים מעבודה על ה"בייס", ואין כמו רגשנות ולחלוחית כדי לחזק אותו. פרס ישראל לאם שכולה זו לא המצאה של נפתלי בנט, זה רק חיקוי שמרגש את הבייס שלו. רבקה גובר ז"ל שכלה את בניה אפרים וצבי במלחמת השחרור. דוד בן־גוריון הגדיר אותה כ"אם הבנים", והיא נבחרה לכלת פרס ישראל לקליטת עלייה ב־1976.
רבקה, בדיוק כמו מרים פרץ תבדל"א, הייתה אשת חינוך, מורה ומנהלת בתי ספר. את מרים, שאיבדה את בניה אוריאל ב־1998 ואלירז ב־2010, כבר אי אפשר היה להגדיר את כאם הבנים, משום שרבקה הייתה הראשונה. למרים יוענק השנה פרס על מפעל חיים, קטגוריה שנוספה לפרס ישראל ב־1972.
עם כל הצער והכאב על נפילת שני בניה, מרים לא הייתה אפילו מועמדת לפרס אם לא הייתה אם שכולה. וכמו מרים יש כאן עשרות אלפי אמהות שכולות, אבל הן איבדו רק ילד אחד. חבל שהיא זוכה להכרה והוקרה רק בגלל השכול, בתוך מציאות שהוגדה על ידי הפוליטיקאים, לשם חיזוק הרוח היהודית־ישראלית.
מרים פרץ היא אישה שעושה המון בתחום החינוך וההתיישבות, אבל רבים ורבות הם אלה שעוסקים בתחומים אלה, במצוינות ראויה לשבח. הגורם המבדל שגרם לבחירתה הוא אובדן שני בניה, אולי גם בגלל התקדים של רבקה גובר. כי את המנגינה הזו, של מסירת הנפש למען גחמות של פוליטיקאים אלה ואחרים, לא מפסיקים אצלנו כבר כ־135 שנה, כל הנהגה בתקופתה.
הציניות הפכה לכלי אסטרטגי הכרחי
גם הפרס על מפעל חיים לדוד לוי מקומם בעיתוי שלו. אנחנו הרי לפני הקרנת הפרק הרביעי בסדרה הראויה "סלאח, כאן זה ארץ ישראל". הסדרה מבליטה את ההתעמרות בעולי צפון אפריקה בידי הממסד האשכנזי שהקים כאן את המדינה. דוד לוי, שזכויות רבות לו בפוליטיקה - בהסתדרות, בכנסת ובממשלה - כיכב בבדיחות עדתיות ובבדיחות על ההיעלבות הסדרתית שלו בימיו כפוליטיקאי. אין קטגוריה של פרס ישראל על פוליטיקה, אז הפוליטיקאים נתנו לו פרס על מפעל חיים. אם היה ראוי (והוא אכן ראוי, נקודה) לפרס ולהוקרה, מדוע חיכו עד שיגיע לגבורות? ואם באמת ההערכה כלפיו כה גדולה מימין ומשמאל, כפי שטוענים כיום, מדוע לא דאגו הפוליטיקאים לבחור בו לנשיא המדינה?
רה"מ המכהן בנימין נתניהו לא התלהב מדוד לוי בשום שלב בקריירה שלו, אולם במוצאי יום העצמאות הוא ילחץ את ידו בחום, כי שניהם מכירים את חוקי המשחק הפוליטי. בימים שבהם רוב הציבור חש מיאוס כלפי הפוליטיקה, על כל רבדיה, הציניות היא כלי אסטרטגי הכרחי. וכאשר הפוליטיקה מחבקת ומוקירה את דוד לוי ביום העצמאות ה־70, תהיה למהלך השפעה ארוכת טווח. זה יהיה הפרק שטרם צולם בהפקה של דוד דרעי, רותי יובל ודורון גלעזר: סלאח, תבין, זו הרי מדינת ישראל.