לפני כמה ימים נסעתי עם נהג מונית תושב בקה אל–גרבייה לשעבר, שעובד כבר עשר שנים בתל אביב. מדבריו עלה כי הוא לא מרוצה. "אז מה עוד חדש?", ניסיתי להבין. כי ה"לא מרוצה" הזה הוא לא משהו שלא שומעים מנהגי מוניות בפרט ומהאוכלוסייה הישראלית בכלל. "הילדים שלי חושבים שאני אורח שבא לבקר מרוב שאני לא בבית", הוא התלונן וסיפר שאם פעם קרקע ביישוב עלתה כ–200 אלף שקל, כיום היא כבר עולה מיליון וחצי במקרה הטוב, וזה נעשה בלתי אפשרי לרכוש קרקעות לילדים, "והם בורחים לשכור דירה במרכז, בדיוק כמוכם".
"בטח עוד אין לך דירה", הוא אמר והסתכל עלי במראה האחורית. ואני תהיתי אם לצמד המילים "עוד אין" יש משמעות אופטימית לגבי העתיד. אחר כך, כשהבין שאני עיתונאית, שאל אותי כמה שעות אני עובדת ביום. האמת היא שלא היה לי על מה להלין. באותו בוקר של יום ראשון הייתי בדרך לפגישה בבית קפה, לאו דווקא בענייני עבודה, וידעתי שלפחות בחצי הראשון של היום אני עובדת מהבית. משמע: צמוד למיטה, לתחושת החופש המדומה וקרובה לחברים שעובדים עם הלפטופ פעמיים או שלוש בשבוע בבית הקפה השכונתי, וצובעים את חייהם בתחושת שחרור מכבלי משרד ומשיחות סרק בפינת הקפה.
אמרתי לו שאני עובדת מאוד קשה ואין לי שעות קבועות ובגדול אני לא מתלוננת. אבל אז חשבתי על הפיקציה הגדולה: עבודה מהבית, זו שנותנת לאחרים תחושה שאת לא עובדת בכלל. הבנתי שהיא אולי אחד האסונות הגדולים של העידן החדש, עידן שבו המקצועות המודרניים תופסים את מקומם של שאיפות הילדות של הדור הקודם שבו הכל היה ברור. אתה עורך דין, רופא, ספר או חשמלאי. יוצא בשמונה בבוקר וחוזר בחמש, ואף אחד לא מטריד אותך בזוטות לפחות שעה אחת בערב, כי משדרים את "מבט לחדשות" בול בתשע.
עכבר מעבדה שרץ על גלגלת
מצד אחד, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עצמאית. ידעתי שהקונספט של משרד ושעות קבועות בתוספת עבודה שגרתית הוא לא משהו שהנפש שלי בנויה אליו. ועם כל חוסר היציבות שיש בעיסוק במקצועות החופשיים, במיוחד אלה הנכחדים שאני נוטה להימשך אליהם בכל חיי הבוגרים, יש בהם ריגוש מספק שלפרקים מצליח לרכך את חוסר הנוחות הכרוך בכך. איזה חוסר־נוחות? שעות לא שעות, אנשים שחושבים שאפשר להתקשר אלייך בעשר בלילה בענייני עבודה ושיכולים בהחלט להמתין לבוקר, והתחושה שאם את עצמאית את זמינה באופן בלעדי לכולם, בכל שעה ובכל עניין.
ועדיין לא דיברנו על הכסף, על מוסר תשלומים, על המדינה שעושקת עצמאים בביטוח לאומי בצורה בלתי נתפסת במסים, שלא נותנת מוטיבציה להתאמץ ולהרוויח יותר. לאחרונה הבנתי שלהיות עוסק מורשה במדינת ישראל זה להיות באיזשהו מקום אזרח סוג ב', במיוחד אם אתה עדיין עסק קטן. על כל 200 שקל חריגה מהתקרה מכריחים אותך לשלם כפול, קנס על זה שהרווחת, שהעזת לגדול ולהתפתח. עצמאים רבים עם רואה החשבון שלהם ומתעקשים להישאר קטנים, כי לגדול זה לא ממש משתלם. בוודאי כשמנגד לא מקזזים ימי מחלה כי אין, שלא לדבר על חופשות.
בדיוק בעת כתיבת שורות אלה שי מהקפה אומר לי שאני חייבת חופשה. אומנם התעוררתי בעשר בבוקר, אבל אחרי לילה שלם של עבודה. אני כבר זמן רב מנסה לחפש בלוח השנה כמה ימים שבהם אוכל להיעלם בלי שזה יפגע לי בשוטף, בפרויקטים שהתחייבתי אליהם. אני מאמינה גדולה בגיחות קטנות ומהירות ולא חושבת על משהו ארוך, כי גם הוא בסופו של דבר הופך לשגרה משעממת.
יש בהיעלמויות המדודות האלה שאיש כמעט לא מרגיש, קסם של מילוי מצברים מהיר. שבועיים חופש נראים לי עסק מופרך מדי, ארוך מדי. ובסופו של דבר, אני מאוד אוהבת את העבודה, ואלוהים יודע אם אפשר יהיה לנתק אותי מהתראות ועדכונים ומחשבות ורעיונות.
ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שהמבחן האמיתי לאושר וסיפוק בחיים הוא להתעורר בבוקר ורק להמשיך לאהוב את מה שאני עושה. כל עוד זה קורה, הכל בסדר. אחר כך נותר לי גם להביט על עצמי במראה ולהבין שכעת זו רק אני, אני לא תלויה באף אחד, בשום דבר, הכל עלי לטוב ולרע. עד כמה אפשר להיות עכבר מעבדה שרץ על גלגלת? לא חושבת שיש למישהו תשובה כנה לכך. וכעת רק אצלי נמצאת ההחלטה החשובה מכולן: האם להמשיך להיות הבוסית הקשוחה והלא מתפשרת של עצמי או לתת לפועלת כמה ימים של חופש?