המורה לריקוד, נעמי, הייתה מסיימת ללגום את הקפה בוץ שלה ורצה לבמה שמעל מגרש בית הספר. עשר דקות לפני הצלצול של ההפסקה הגדולה כבר עמדה שם, אוחזת בתוף מרים חום ומשחזרת את צעדיה.
"אני נולדתי לשלום שרק יגיע", היא שרה בעיקר לעצמה. "צעד קדימה, סיבוב אחורה וקפיצה", התנשפה. "אני נולדתי לשלום שרק יבוא, מחיאת כפיים, קידה ושוב צעד קדימה". כך שיננה במשך עשר דקות את הצעדים לצלילי השיר, מרקידה אותנו בכל הפסקה גדולה של תחילת החודש.
כשנשמע הצלצול רצו התלמידים למגרש, בהשאירם מאחוריהם אבק נעלי ספורט ומורות מצקצקות בלשונן על הדור שהולך ופוחת. נעמי כבר המתינה על הבמה בעמידת מוצא, ביד אחת התוף ובשנייה מיקרופון צורם. כשהתמלאה החצר, עמדו התלמידים בשורות ארוכות, זו אחר זו. בימים רגילים לא היו מקריבים אפילו שנייה מההפסקה, אבל כשנעמי עמדה על הבמה, הם ידעו כי מיד תתחיל ההרקדה. ואף על פי שכבר צפו את השיר השחוק שיתנגן, לא ויתרו על הדקות המרעננות עמה.
"שלום, תלמידים", צעקה נעמי בקול רם, חסר פרופורציות, למיקרופון שהשמיע צליל חריקה שגרם לתלמידי בית הספר, וגם למנהלת שישבה באותה העת בחדרה, לאטום אוזניים. נעמי סימנה למורה להיסטוריה להפעיל את הטייפ, שהיה מחובר לרמקולים גדולים.
"אתם זוכרים, תלמידים? חמישה צעדים לצד ימין, שלושה לצד שמאל, סיבוב וקפיצה. קדימה!", צעקה נעמי, על רקע מילותיו היפות של עוזי חיטמן ז"ל, שבימים ההם עדיין הגשים חלומות לילדים:
"אני נולדתי אל המנגינות
ואל השירים של כל המדינות
נולדתי ללשון וגם למקום
למעט להמון שיושיט יד לשלום"
תלמידי בית הספר רקדו. אלה שלא התברכו בחוש קצב התנגשו בחבריהם. ובכל זאת, שמנים ורזים, עניים ועשירים, מחוננים ומופרעים, כולם רקדו והאמינו שהשלום ממש בפתח. ואף על פי שיצחק רבין נרצח שנתיים קודם לכן והמדינה עדיין אספה את שברי אסון המסוקים ויום הזיכרון עמד בפתח, הרקידה נעמי אותנו, את ילדי בית הספר, כאילו חתימת הסכם השלום תלויה בצעדים הקטנים והמהוססים שלנו:
"אני נולדתי אל החלום
ובו אני רואה שיבוא השלום
נולדתי לרצון ולאמונה
שהנה הוא יבוא אחרי 30 שנה"
נעמי, המורה המתולתלת, זהרה על הבמה. אלה היו הרגעים שלה. הפעם לא הייתה צריכה לביים בנות לובשות בגדי גוף שחורים לציון יום הזיכרון. היא לימדה אותנו את מה שאף מורה אחר לא הצליח. את מה שההורים שלנו לא הצליחו. היא לימדה אותנו להאמין בשלום. וכל כך חיוביים היינו כלפיו, כל כך אופטימיים. אלה היו ימים שבהם המילה "שלום" עוד לא הייתה מוקצית.
***
קראתי בימים האחרונים לא מעט ביקורות על ההחלטה להעניק למרים פרץ, אמם השכולה של סגן אוריאל פרץ ז"ל שנהרג בדרום לבנון ושל רס"ן אלירז פרץ ז"ל שמצא את מותו ברצועת עזה, את פרס ישראל על מפעל חיים. היו שטענו כי מדובר בפרס מטעם "חברה המקדשת את המוות".
הפנו אצבע מאשימה כלפי הוועדה שבחרה בפרץ ככלת פרס ישראל. די ביטלו את העובדה שניתבה את השכול לקירוב לבבות, לדרך ארץ שקצת אבדה לנו, ליצירת חיים חדשים.
בראיון שהעניקה לתקשורת לא מזמן היא נשאלה מהיכן הכוחות להרים את עצמה ולהמשיך אחרי כל המכות. "לכל אדם יש כוח. ואם אין לו, יש מעיינות שוצפים של כוחות. השאלה היא אם אתה מגיע אל המעיין עם כף או עם צינור. אני יודעת למה בני נפלו, וזה מנחם אותי", השיבה פרץ.
כמה נוח לנו לקטול זה את זה. כל היום אנחנו מביטים על האחר בזכוכית מגדלת, בודקים בציציות, מחפשים חולשות וכאבים. פרץ כבר אמרה כי הייתה מוותרת על הפרס וחוזרת לשגרת האלמוניות שלה תמורת השבת בניה לחיים.
אני מברכת את האישה העוצמתית הזו ומאחלת לה שתעמוד בגאון על הבמה בעת קבלת הפרס. ורק לרגע, בין לחיצות הידיים והבזקי המצלמות, תראה את שני בניה מחייכים ולוחשים לה: אמא, אנחנו גאים בך.
***
בצלצול ההפסקה האחרון של כיתה ו', שעתיים לפני שפתח שומר בית הספר את השערים ואפשר לנו לצאת אל החופש הגדול לפני המעבר לחטיבה, עמדה נעמי, שזקנה מעט, והרקידה את תלמידי הכיתות הנמוכות. אנחנו עסקנו בכתיבת ברכות ובדיחות ביומני הזיכרונות שהבאנו עמנו. אלה ששכחו להביא הקריבו את חולצות בית הספר שלהם לחתימות חבריהם, שספק אם ימשיכו איתם באותה הכיתה.
מיותר לציין שלא רקדנו. הנעורים שכבר התגנבו אלינו יצקו בנו מבוכה. היציאה מלבנון באותה השנה גרעה מעט מהאמונה שלנו באותו השלום שהבטיחה לנו נעמי. בין יומן לתמונה משותפת הגנבתי מבטים על התלמידים הקטנים. נראה היה כי נכספו לשלום. נראה היה כי קסמה של נעמי, שאיני יודעת היכן היא היום, לא פג ולא יפוג לעולם.
***
במלאת חודש למותו של עוזי חיטמן ארגנתי טקס כראש מועצת הנוער. וכשנלחמו בי שאר חברי המועצה בנוגע לשיר שיפתח את הטקס, צעקו שאין כמו "אלוהים שלי" או "מי ידע שכך יהיה", ניצלתי את סמכותי ובלי הרבה ויכוחים החלטתי: "אני נולדתי לשלום". הם קיבלו זאת בשנאה יוקדת.
מי מאיתנו לא נולד לשלום? ומה הוא בכלל השלום? והאם שלום עושים רק עם אויב? או שפספסנו משהו בדרך ודילגנו על כמה אנשים שמוטב שנעשה עמם שלום לפני שנציע שטחים תמורת שקט.
אולי אנחנו בכלל מפספסים את עצמנו. כי כל עוד לא יעשה האדם שלום עם עצמו, אף יונה לא תגיע לפה.
"נולדתי לאומה ולה שנים אלפיים
שמורה לה אדמה ולה חלקת שמיים
והיא רואה צופה הנה עולה היום
והשעה יפה זוהי שעת שלום"
צדק עוזי. וצדקה נעמי.