1. ביום רביעי לקראת הצהריים גבר בי החשש שעד לאותו הערב תהפוך הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל אריאלה בן אברהם, ל"שמאלנית עוכרת ישראל". צייצנים קבועים של הימין החלו להאשים אותה ואת צה"ל בשיתוף פעולה עם אהוד אולמרט ועם יחסי הציבור לספרו. אלו כמובן דברי הבל ורעות רוח.
גם האמירה של שר הביטחון אביגדור ליברמן כי הוא "מצטער שאישר לצנזורית לפרסם" לנוכח מלחמת הקרדיטים הייתה מיותרת. הצנזורית איננה כפופה לשר הביטחון, לא לרמטכ"ל ולא לראש הממשלה. היא סוברנית בקבלת ההחלטות לאחר שורת התייעצויות, הערכת מצב מודיעינית ושיקול דעת שמוגבל בפסיקת בג"ץ, שלפיה יכול הצנזור לפסול רק מידע שיש בפרסומו כדי פגיעה ממשית וקרובה בביטחון המדינה. טוב שליברמן, ששוהה כעת באפריקה, עדכן את תגובתו וגיבה את הצנזורית.
נתחיל מהסוף: בפרסומים השבוע לא נחשף מידע חדש שלא פורסם קודם לכן בפרסומים זרים. ליבת הסוד של המבצע שישראל לקחה עליו אחריות נותרה חסויה גם בתחום המודיעיני וגם בתחום המבצעי, וכך ראוי שיהיה. נכון לחמישי בבוקר, נשמרו יעדי ההסתרה שקבעה מערכת הביטחון טרם החשיפה. הדיונים על חשיפה לתקשורת החלו מיד לאחר המבצע ונמשכו לאורך עשור שלם.
כשהחלה להבשיל ההחלטה לגשת לפרסום, מינתה הצנזורית צוות מצומצם של בכירים לשעבר באמ"ן ובמוסד שיהיו "צוות בקרה אדום" להחלטותיה. השיקולים שעמדו מול עיניה של הצנזורית היו חלוף הזמן, דבר והיקף הפרסומים בשנה האחרונה, כולל לקיחת אחריות רשמית של ממשלת ישראל על פעולות בסוריה במסגרת המערכה שבין המערכות (מב"ם) שמוביל הרמטכ"ל גדי איזנקוט, באמצעות הצהרות ראש הממשלה בפתח ישיבות ממשלה ועוד.
גם מצבם של סוריה ושל אסד הובאו בחשבון. העובדה כי אסד כבר מגיב על תקיפות ישראליות ללא קשר לפרסום כזה או אחר הייתה בבסיס השיקול. מה יעשה כבר? יפיל מטוס? הוא כבר הפיל. וכמובן הייתה ההתחייבות לבג"ץ שבפניו הונחו אין־ספור עתירות לפרסם, והתחייבות הצנזורית בתשובת המדינה לבחון מעת לעת את תקפות המניעים שלא לפרסם. מניעים אלה הלכו והתכלו, והמשך איסור הפרסום לא יעמוד עוד במבחן בג"ץ. אני סבור שהצנזורה נהגה נכון.
רבים בישראל יצאו נגד הפרסום בטענה שלא צריך לספק מידע לאויב. לאלה צריך להשיב שהאויב יודע עלינו הרבה יותר מאשר אזרחי המדינה יודעים. וגם שלחיות בדמוקרטיה היחידה בג'ונגל זה תענוג ולפעמים גם נטל.
2. קרב הקרדיטים ומלחמות האגו בין המוסד לאמ"ן הוא חמור וכואב הרבה יותר מאלה של הפוליטיקאים, והוא בעיקר מיותר. במו עיני ראיתי את תהליך העבודה, ולשמחתי צפיתי בקהילת מודיעין במיטבה. ככה צריך לעבוד. אפשר להאשים את עצמנו ולומר: איך לא ידענו שיש כור בסוריה, בדיוק כשם שאפשר לטפוח לעצמנו על השכם ולומר: איך גילינו, ידענו והשמדנו! לקחים יש תמיד.
קהילת המודיעין, שבחלקה (מוסד ושב"כ) כפופה למפקדה ראש הממשלה ולאמ"ן (לרמטכ"ל), עבדה במקרה הזה בצורה טובה. המוסד יכול להתגאות בצדק במבצעים מודיעיניים כשם שאמ"ן יכול להשתבח באיסוף, על מנת לעבות את המודיעין ולגרום לו להבשיל לכדי מודיעין המיועד למבצע. בדיוק לשם כך ישנה ור"ש (ועדת ראשי השירותים), בדיוק לשם כך יש בקהילת המודיעין יותר מגוף אחד.
אני תוהה על מה המהומה, ויכול להרגיע אתכם שזה על מאומה. מדובר אך ורק ברצון לקבל יוקרה, אהדה, כבוד ללוחמים, תקציבים ומורשת, וחבל. יש והיה מקום לכולם. לא בוועדת חקירה מדובר אלא במבצע מוצלח, צודק ומוצדק שהשיג את כל יעדיו באפס נפגעים.
3. לצד ניהול הזירה המודיעינית והמבצעית, התנהלה במבצע "מחוץ לקופסא" גם זירה של דיפלומטיה ציבורית שבה נטלתי חלק. למרות המידור, החשאיות ויעדי ההסתרה, התנהל צוות שלם שהכין תוכניות לכל תרחיש אפשרי: פרסום יזום, פרסום כפוי חלקי, דליפה בחו"ל ועוד. כיעד מרכזי שמנו את הקהילה הבינלאומית.
כעת ניתן לספר כי שעות ספורות לאחר התקיפה המוצלחת התייצבו בלמעלה מעשר בירות חשובות בעולם קציני מודיעין ישראלים מצוידים בחומרי מודיעין קשיחים, שמלמדים מה היה בדיר א־זור ועד כמה הייתה חשובה השמדת הכור. שליחי המודיעין נפגשו עם ראשי מדינות וראשי קהילות מודיעין בוושינגטון, מוסקבה, בריטניה, גרמניה, איטליה, טורקיה, צרפת ועוד. המטרה הייתה לגרום להבנה, לתמיכה ולהזדהות שקטה עם המהלך הישראלי, בין שיפורסם ובין שלא, ומנגד ללחוץ על אסד להכיל את האירוע ולא להגיב.
המהלך הזה, שבוצע בעוצמה כזו לראשונה, הוכיח את עצמו מאוד, מנע גינויים ואפשר לסוריה ולאסד להמשיך להתבצר במרחב ההכלה ולישראל למנוע הידרדרות למלחמה.
4. תחשבו לרגע אחד על שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ. זמן קצר עבר מהרגע שהחל כשר הביטחון ועד לרגע שהחליט לפרוש ולקחת אחריות על מלחמת לבנון השנייה, כמו הרמטכ"ל דן חלוץ. בזמן הזה הוא הספיק להפגין עקומת למידה שהביאה את ראשי צה"ל להתבונן בהשתאות בפוליטיקאי משדרות שנחת דרך ההסתדרות אל ראשות מערכת הביטחון. בזמן הקצר הזה הוא מינה את גבי אשכנזי לרמטכ"ל, התחיל לבנות גדר בגבול מצרים, הורה על פיתוח "כיפת ברזל" - בניגוד לדעת ראשי צה"ל ומשרד הביטחון - והכין ואישר תוכניות לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה. וכל זה במשקפת סגורה.
גם דוח וינוגרד שיבח אותו על כך ששאל את השאלות הנכונות, אבל התוצאה הסופית, כפי שהצטיירה אז, שלחה אותו הביתה והביאה במקומו את אהוד ברק. השבוע, כשברק דיבר בשחצנות וביוהרה על "מקצוען שנפגש עם חובבן", חשבתי על פרץ ועל מה שעשה בזמן קצר במשרד הביטחון. ברק, לעומת זאת, במשקפת פתוחה, עשה בקדנציה ארוכה הרבה פחות.
5. לא תענוג גדול להיות ראש ממשלה בישראל, האמינו לי. מעליך אין כלום חוץ משמיים ואלוהים (למי שמאמין), המון אחריות ולחץ, כפיות טובה מהתקשורת ומהאופוזיציה, המון איומים ביטחוניים, משברים פוליטיים, עדי מדינה והישרדות. לפני מספר שבועות צפיתי בנתניהו מברך את המודיעין על סיכול פיגוע אווירי של דאע"ש באוסטרליה. הוא נשם לרגע אחד אוויר פסגות איכותי וצלול. שמחתי קצת עבורו ועבורנו בין 1000, 2000, 3000 ועוד, קצת 8200 לא הזיק לו, לנו ולביטחון.
בשבוע שעבר הביא לי דניאל שנער את ספרו "שמיים אדומים". תוך דקה עשיתי את החיבור בין דניאל והספר לבין הסיכול של 8200 באוסטרליה. דניאל, כיום מנכ"ל חברת טכנולוגיה, שירת בצה"ל כקצין בתפקידי מודיעין, וזו בדיוק הסיבה לכך שספרו עוכב לפרסום במשך זמן רב לצורכי צנזורה, ועדת שרים לביטחון ועוד.
הספר מוצף בתיאורים על סיכולי טרור ומזכיר את הפרשה האוסטרלית. קריאתו פותחת צוהר לעולם של צעירים בני ובנות 18־20, שמדי לילה, יחד עם עמיתים בשב"כ, במוסד ובארגוני ביון זרים, מבטיחים שקט מחופי בת ים ועד לשמי סידני. דרך הספר הזה גם לנו מותר לנשום קצת אוויר פסגות בתוך ים הסחי, הפרשות ותחושת אובדן התקווה.
6. מיה דגן היא שחקנית מוכשרת שמככבת גם בריאליטי מוזיקלי ב"רשת". בשבוע שעבר היא פגעה בקיבוץ שלי - להבות חביבה - ובמועדון ה"ברל'ה" המקסים שלנו, כשאמרה בשידור חי לצעירה שבאה להתמודד: "טוב שבאת לטלוויזיה, זה עדיף על פני הופעה בפני שניים־שלושה אנשים בקיבוץ". גברת דגן, לידיעתך: ל"ברל'ה" מגיעים 300 איש בערב ואף יותר כדי לשמוע את טובי האומנים באווירה קסומה. ולכן אנו סבורים שמגיעה לנו התנצלות. ועדיף לפני החג.
שבת שלום.