1
השבוע דווח כי תעש (התעשייה הצבאית), חברת הנשק הוותיקה בישראל שמציינת 85 שנים להקמתה, תימכר לאלביט מערכות. ההחלטה שנויה במחלוקת בהיבטים של ניהול תקין ותהליך קבלת החלטות ראוי, ובעיקר בכל הנוגע להשפעתה על צה"ל והביטחון הלאומי.
תעש, שהוקמה ב־1933 כמפעל חשאי לייצור נשק וחומרי נפץ עבור ארגון ההגנה במאבקו נגד המנדט הבריטי, הצטיירה לאורך שנים כחברה ממשלתית בעייתית שחלק מבכיריה כשלו בניהולה. היא עלתה למשלם המסים מיליארדי שקלים לכיסוי גירעונותיה. עם זאת, אסור לשכוח כי מרבית הגירעונות נגרמו מכך שהחברה נאלצה לממן מתקציבה את הפנסיות של אלפי עובדיה שפוטרו במרוצת השנים. וזאת בניגוד לרפאל, שהמדינה מימנה ב־1994 את הסדר הפנסיות של עובדיה.
תעש הייתה יחידת סמך במשרד הביטחון, וכבר לפני 20 שנים התחילו המגעים להפרטתה. הם נתקלו בהתנגדות העובדים ובלחצים מגורמים שונים. בסופו של דבר התהליך יצא לדרך בלחץ משרד האוצר. ראשיתו ב־2005 במכירת חטיבת הנשק הקל שנקלעה לקשיים כלכליים, "תעש מגן", לאיש העסקים סמי קצב, ששינה את שמה לתעשיות נשק ישראליות (IWI).
החברה נמכרה בסכום זעום של 2.5 מיליון דולר, והעסקה עוררה ביקורת רבה בטענה שהמפעל נמכר תמורת נזיד עדשים. ואכן עד מהרה העבירו קצב ומנהליו את המפעל לרווחיות, והוא מעסיק כיום כ־500 עובדים. הוא מייצר את תת־המקלע עוזי (שהיה במשך שנים הסמל המסחרי של תעש), רובה הסער תבור, המקלעון נגב ואקדחי יריחו. את התחמושת כבר לא כדאי לייצר בישראל, והיא נרכשת בעיקר במזרח אירופה. 90% מתוצרתו מיועדים ליצוא לארה"ב,
להודו ולמדינות באפריקה ובדרום אמריקה.
מאז השנים הרעות יצאה תעש מהמשבר. מצבת כוח האדם שלה הצטמצמה מ־13 אלף ל־2,600, עם פריסת מפעלים בכל הארץ. היא השקיעה בשנים האחרונות סכומים נכבדים במחקר ופיתוח וקלטה כוח אדם הנדסי ומדעי איכותי. לחברה צבר הזמנות של שמונה מיליארד שקל, והרווח התפעולי שלה בשנת 2016 הסתכם ב־17 מיליון שקל. בדוח השנתי שצפוי להתפרסם בשבוע הבא הנתונים יהיו מרשימים עוד יותר.
לפני כמה שנים, בהובלת משרד האוצר ובשיתוף הנהלת תעש, הוחלט למכור את החברה כולה במכרז למרבה במחיר. תחילה התעניינו במכרז 12 חברות ואנשי עסקים. אחר כך הצטמצמה הרשימה לחמישה מועמדים: אנשי העסקים אריה רנרט, מאיר שמיר וסמי קצב, קרן פימי של ישי דוידי ואלביט. לפי גרסה אחת, ארבעת הראשונים פרשו כי לא היו להם האמצעים הכספיים לרכוש את החברה. אך יש גם מקורות הבקיאים בתהליך שאמרו לי כי פרישתם נעשתה בשל התחושה ש"המשחק מכור".
חיזוק לכך השמיע מי שהיה יו"ר רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב, שהיה גם חבר בדירקטוריון תעש. לפני כשנתיים צוטט יוגב כאומר בישיבת דירקטוריון כי מנכ"ל משרד הביטחון דאז, דן הראל, לחץ שאלביט תרכוש את תעש וייעץ להציע מחיר גבוה, כדי לסלק מן הדרך את המתמודדים האחרים. על רקע זה הוגשו תלונות ועדויות למבקר המדינה יוסף שפירא, בטענה לניהול לא תקין של המכרז. אחר כך חזר בו יוגב מדבריו וכתב למבקר כי הציטוט שיוחס לו אינו נכון וכי דבריו הוצאו מהקשרם.
מבקר המדינה אמור היה לפרסם בתחילת השנה את הדוח שלו על תהליך ההפרטה ועריכת המכרז. אך באופן מוזר דחה שוב ושוב את מועד הפרסום, בפעם האחרונה (נכון לעכשיו) לאוקטובר 2018. זה כנראה יהיה מאוחר מדי, שכן עד אז ככל הנראה תושלם עסקת מכירת החברה לאלביט, במחיר של 1.8 מיליארד שקל. אגב, בפועל היקף השקעתה של אלביט יהיה נמוך משמעותית, משום שמשרד הביטחון יממן את העברת מפעלי תעש לנגב. גם אם ימצא המבקר פגמים, אי סדרים או חלילה יותר מכך, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית.
ממבקר המדינה נמסר בתגובה: "בשל אופיה של הבדיקה, שהתרחבה להיבטים נוספים, נדרש היה לשלוח למבוקרים מספר טיוטות לצורך קבלת תגובתם (בדרך כלל נשלחת טיוטה אחת), כך לאחרונה התעורר שוב צורך לשלוח עוד טיוטה למבוקרים. בעקבות זאת הבדיקה נמשכת מעבר להערכות קודמות לגבי הזמן שיידרש לביצוע ביקורת זאת. עם זאת, יודגש שתוך כדי ביצוע הביקורת היא כבר השפיעה על תיקון כמה ליקויים בתהליך ההפרטה. לפי שר האוצר משה כחלון, מדובר בחיסכון של כמיליארד שקל לקופת המדינה. דוח הביקורת יפורסם בקרוב".
# # #
אבל זו לא רק סוגיה של מינהל תקין. זו שאלה של ביטחון לאומי. נכון שבעידן הגלובליזציה חברות נופלות קורבן לקניבליזציה של חברות גדולות מהן, ויהיו מי שיטענו שזה בלתי נמנע. אבל המיזוג מקטין את התחרות בשוק הביטחוני ומגדיל את הקרטליזציה בו. הוא גם מצמצם את מספר החברות הגדולות מארבע לשלוש. שתי האחרות, התעשייה האווירית ורפאל, הן חברות ציבוריות שבהן יש לממשלה שליטה, ואילו בשלישית החדשה, אלביט־תעש, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה, לא תהיה לממשלה כל השפעה. המחויבות של החברה החדשה תהיה לבעלי המניות שלה ולא לצה"ל.
אלביט מקבלת נדוניה מצוינת. במפעליה מייצרים את המיגונים לטנקי המרכבה ונגמ"שי נמ"ר, פגזי טנקים מדויקים, מערכות הגנה אקטיביות ורקטות קרקעיות בטווחים של 30 ק"מ עד 300 ק"מ. ואולי החשוב מכל - תעש תהווה את בסיס הייצור למערך הטילים החדש ששר הביטחון אביגדור ליברמן והרמטכ"ל גדי איזנקוט החליטו על הקמתו. המשמעות היא הזמנות בטוחות של עד 5 מיליארד שקל בשנים הקרובות.
אלביט, שכבר עתה ליבת העיסוק שלה היא בציוד לצבא היבשה (עם חטיבות לאוויר - מל"טים וציוד לחיל הים), תהיה בפועל מעין ספקית יחיד של ציוד זרוע היבשה של צה"ל. זה לא בריא למשק ולא לצה"ל. חבל שמשרד הביטחון וגם צה"ל, שיכולתם להשפיע ולסכל מהלכים שאינם תואמים את האינטרסים שלהם עצומה, העדיפו הפעם לשתוק, ואולי אף דחפו לקבל את ההחלטה הזאת.
2
"אתם עוד תתגעגעו לתוכניתי", אמר יגאל אלון בהתייחסו לתוכנית שקרויה על שמו ועסקה בשלום ובפינויה החלקי של הגדה המערבית. השנה מציינים 100 שנים להולדתו ו־38 שנים למותו, כשהיה בן 62 בלבד.
יגאל פייקוביץ שנולד בכפר תבור (מסחה) הוא אחד מהמצביאים הנועזים ביותר שידעה ישראל, מגיבורי מלחמת העצמאות, אסטרטג בחסד, וגם פוליטיקאי בינוני. הוא נפטר בטרם עת מהתקף לב בפברואר 1980. מותו הפתאומי קטע את תוכניתו לשוב ולהתמודד על ראשות מפלגת העבודה וראשות הממשלה. שנים אחדות לאחר מותו ראיין עיתונאי הערוץ הראשון אורי גולדשטיין את המשורר חיים גורי, שהיה ידיד נפש של אלון ומאוהביו הגדולים. תמליל הראיון הארוך, שרק חלק קטן ממנו שודר אי־אז, לפני כ־30 שנה, שכב שנים רבות כאבן שאין לה הופכין בבית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר, עד שנמצא ועתה הוא מעורר עניין מחדש.
גורי, שהלך לעולמו לפני פחות מחודשיים, מספר בראיון בשפתו העשירה והמיוחדת על דמותו של אלון. הם נפגשו לראשונה בחורשה ליד בית הספר כדורי, לרגלי הר תבור. אלון היה בוגר מחזור א', וגורי למד במחזור החמישי. בהמשך נפגשו לאחר הקמת הפלמ"ח, שאלון היה מפקדו. "נפגשתי איתו כאשר הצטרפתי לפלמ"ח. משום מה אני זוכר אותו מגולח 'גרעה', ככה על הראש. יושב בחור צעיר, כל הפלוגה מסביב למדורה, והמשפט הראשון שלו נורא מצא חן בעיני: הוא אמר: 'מפקד הפלוגה עבדכם'. הוא הילך קסם על בני דורי, משום שבתקופה ההיא חיפשו גיבורים. הוא היה בשר מבשרנו, אחד משלנו. יליד הארץ והגליל. המילה גליל - היה לה את כל מה שמסביב המחרשה, החרב והשדה.
"בנותי שאלו אותי: מי זה האדם שאתה כל כך אוהב?", המשיך גורי. "הם ראו את יגאל בערוב ימיו, אדם שמטבע ברייתו נועד להיות מספר אחת, סגנה של גולדה, סגנו של רבין וכו'. אז אמרתי להן: ילדות, עצמו עיניים וראו בדמיונכן נער יפה תואר מן הגליל, אמיץ לב, שדור שלם הלך אחריו".
גורי מספר איך באמצע מלחמת העולם השנייה הצליח אלון, לבדו, להציל מקריסה את הפלמ"ח, זרוע החוד של ההגנה והיישוב בארץ ישראל. כמפקד הפלמ"ח במלחמת העצמאות הוא ולוחמיו ניהלו קרבות קשים ברחבי הארץ, ממלכיה בצפון ועד אילת בדרום. "בן־גוריון, על סף פרישה, אמר לי שאמר לאלון: העם הזה זקוק לארבעה אנשים ואתה אחד מהם", הוסיף גורי. "אבל אחר כך הוא דפק אותו (פירק את הפלמ"ח והרחיקו - י"מ), ואז בא דיין במקומו. יש משהו טרגי בעובדה שאדם שהיה ממש נמשח למלך, גמר את מלחמת השחרור בתור גדול מצביאי ישראל וצה"ל, בכל מקום שהוא לחם הוא הביס את האויב וזכה בניצחונות מפוארים, ופתאום או שהתפטר או התפוטר ונעשה לא חשוב".
בשנות ה־50, כשנעדר מהפוליטיקה, יצא אלון ללימודים באוקספורד ועסק בפיתוח האסטרטגיה הישראלית. הוא היה בין המתנגדים או לפחות המסתייגים מתוכנית הגרעין של ישראל, שקודמה על ידי בן גוריון, פרס ודיין, יריבו והאלתר אגו שלו. אלון חשש שהצטיידות ישראל בגרעין תבוא על חשבון הנשק הקונבנציונלי.
ביולי 1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, בהיותו שר העבודה, הגה את תוכנית אלון, תחת הכותרת "עתיד השטחים ודרכי הטיפול בפליטים". העיקרון המרכזי שעמד בבסיסה הוא האמונה בנחיצות וברלוונטיות של שלום בין מדינת ישראל לבין שכניה, אשר יִיכון רק בעזרת הסדר מדיני המשרטט גבולות ברורים. אלון הציע לממשלה לנקוט מיד מדיניות שתפזר את הערפל בנוגע לגבולות המדינה בעקבות הכיבושים הבלתי צפויים של ששת הימים. הרכיב המרכזי בתוכניתו היה העיקרון שעל ישראל להחזיק מסיבות צבאיות־אסטרטגיות בבקעת הירדן.
אף שלא אומצה רשמית, תוכניתו הייתה למעשה, כפי שמדגיש גורי, "מחשבה פוליטית שהייתה נחלת רבים". גורי מזכיר עד כמה אלון ואנשי הקיבוץ המאוחד התחנכו על הערך של ארץ ישראל השלמה, שהיה חרוט בלבם. ולמרות זאת אלון אמר לו: "האמן לי, גורי: התחבטתי חיבוטי נפש, עד שבשבילי הוויתור על ארץ ישראל הוא כוויתור על אבר מאברי גופי". אך לפי גורי, "הוא עבר שינוי והסכים לוותר על חלק מהארץ למען מה שנקרא שלמותה האסטרטגית. הוא פחד פחד נורא מהדילמה של מדינה דו־לאומית".
למעשה, תוכנית אלון לא התקבלה כמשנה רשמית, משום שהמלך חוסיין סירב לקבלה. אלון סיפר לגורי כי המלך אמר לו: "לא מקובל עלי לחלוטין". ועל רקע זה מספר גורי כי כשאמרו לאלון "תוכניתך מתה", הוא השיב: "עוד תתגעגעו אליה".
ואכן, בימים אלה של המבוי הסתום המדיני בין ישראל לפלסטינים, שעלול להוביל להתפרצות דמים חדשה בין שני העמים, דברי אלון הם כמעט כנבואה שמגשימה את עצמה. או בלשונו של מנכ"ל בית אלון, ערן שוורץ: "כשרואים את המצב היום, קשה לחלוק על האמירה הנבואית הזו של אלון. למרות הכל, עדיין לא מאוחר מדי מכדי לחתור לפתרון ברוח תוכניתו, ובכל מקרה אני חושב שהחברה והמדינה שלנו משוועות יותר מתמיד למנהיגות ראויה ואמיצה מהסוג שאלון הדגים היטב. אנחנו בבית אלון משתדלים בכל כוחנו לטפח את הדור הבא של המנהיגות הזו".