כמו בתוכנית "שירים ושערים" התקשרו אלי השבוע אסירים מכל בתי הסוהר כדי לעדכן ולהתעדכן על פרטי העימות של בג"ץ עם הפרקליטות ושב"ס בנושא "פסק דין שטח המחיה" של שופט בית המשפט העליון הפורש אליקים רובינשטיין, שלפיו הייתה המדינה צריכה להקצות שלושה מ"ר לכל אסיר ועציר.
אסיר מכלא שאטה התקשר ביום השרב הראשון, דוגמית לעוד קיץ לוהט הצפוי להם מאחורי החומות בצפון עמק יזרעאל, וביקש את מספר פסק הדין המקורי של השופט רובינשטיין. הוא מתכוון להגיש עתירה בכתב ידו על מצוקת המחיה במתקן הידוע לשמצה הזה. לא יועילו המאמצים למתג את שם בית הסוהר. הוא אינו ראוי עוד למגורי אדם, ומוטב שיהפוך למוזיאון תולדות הכליאה בישראל.
אסיר אחר מכלא רימונים, החדש יחסית, התקשר שלוש פעמים בשבוע כדי לדעת אם יש התפתחויות בנוגע להחלת השחרור המינהלי, כי אמא שלו חישבה ומצאה שאם יכפילו את תקופת השחרור המינהלי הרי שכבר בפסח הוא יהיה אצלה בבית, ולא רק בראש השנה. צר היה לי לאכזב אותם.
אסיר אחר, מפורסם יותר, לא מפסיק לנתח עם חבריו לאגף את סיכויי המדינה לנצח גם בקרב האבוד הזה, ובמיוחד את רצינות הכוונות של השופטים להיטיב פעם אחת עם האסירים חסרי התקווה בכלא הישראלי. הוא וחבריו עוברים כל יום על העיתונים ונצמדים למקלטי הטלוויזיה, מטרטרים עיתונאים
ועורכי דין מהאגודה לזכויות האזרח ומהמרכז האקדמי רמת גן, העותרים אשר נכחו בדיון הנדיר שנערך השבוע בבית המשפט העליון.
מידע אונליין על כך שהשופטים ממש נוזפים בנציגי המדינה הגיע אל מאחורי הסורגים רק מכוח האנרגיה של האסירים ושלוחיהם, הסוהרים באגפים ועורכי הדין בבית המשפט. אפילו ציטוטים היו בפיהם עוד לפני שפורסמו באתרי האינטרנט. "השופטים אומרים להם: 'תוך שבוע תגישו לנו תוכנית שתראה לנו כיצד אתם מגיעים לסטנדרט של שלושה מטר לאסיר'", אמר לי אחד האסירים הנחשבים שוויתר על ארוחת הערב שלו מרוב התרגשות בשעה שסעדתי את לבי בניחותא בפלאפל של אכרם ופותנה ברחוב שינקין. "שמעתי שהם יורדים עליהם", הוא התלהב, "השופטים אמרו להם שיפתחו את מתקן חולות לאסירים פליליים, שיחזרו לתוכנית המעצרים ההמוניים למתנגדי ההתנתקות של הנציב הקודם יעקב גנות, אנא עארף, שייתנו חנינות לקראת יום העצמאות ה־70".
בזמן שהוספתי טחינה לפיתה, אמרתי לו בנונשלנטיות שנראה לי כי מדובר בדמיון מפותח של אסירים מיואשים. שבג"ץ יאמר דברים כאלה לנציגי הפרקליטות? לא האמנתי, אבל מתברר שכל מילה הייתה בסלע.
מעיון בפרוטוקול התברר כי השופטים חנן מלצר, ניל הנדל ואורי שוהם, השמרן מכולם, גערו בנציג המדינה עו"ד רן רוזנברג המייצג את שרת המשפטים, את השר לביטחון הפנים ואת נציבת שב"ס. "הממשלה עשתה מאמצים להביא תוכנית שתקל את המצב", ניסה עו"ד רוזנברג להפיס את דעתם של השופטים, אבל שרבב משפט מקומם בג"ץ קלאסי, על כך שעיקר הצפיפות היא בקרב האסירים הביטחוניים. "כדי לקיים את פסק הדין כלשונו ועל מועדיו המדויקים המדינה אמורה להורות על שחרור אסירים". והיא איננה מעוניינת לעשות כן, ניתן היה להבין מהמשך המשפט של נציג המדינה אשר זוכה בדרך כלל לקשב רב באולמות בג"ץ. לא הפעם.
לעזרתו התייצב ראש מטה השב"ס, גונדר אילן מלכה. "לפני שנתיים הגעתי לשב"ס מהצבא, הייתי מפקד גבעתי", אמר בניסיון להרשים את השופטים. "מרגע שקיבלנו את פסק הדין היה צריך ללמוד אותו ולקיים סוג של חשיבה לגבי התוכנית הטובה ביותר, גם לגבי לוחות הזמנים הועלו רעיונות... אני בטוח שבית המשפט לא רוצה לראות 2,000 אסירים משתחררים או יורדים למחנה בקציעות".
"אדוני, פסק דין הוא לא המלצה", סתם את הגולל אב בית הדין השופט מלצר, "תעשו שיעורי בית ותחזרו אלינו עד 27 במרץ עם תוכנית מפורטת ולוחות זמנים צפופים לעמידה בפעימה הראשונה... נוכח העיכוב ייכללו בתשובה שיפורים בתנאי האסירים, הסדרת שירותים מתוקנים ושיפור ההיגיינה והניקיון בתאים".
כך, עם אמירה מהדהדת מהסוג שבדרך כלל מטיחים בתורני מטבח ושירותים בטירונות, אפרופו גבעתי ושב"ס, חזר גונדר מלכה למפקדה במתחם כלא רמלה. "הפסדנו בעתירה, אבל הרווחנו 2.8 מיליארד שקל", מתנחמים בשב"ס וממתינים בלחץ לפתרונות יצירתיים של המשבר בלשכת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט.
איילת שקד מזועזעת
בניגוד לשב"ס, פרוטוקול בג"ץ לא שידר שופטים לחיצים אלא מלחיצים. הם חזרו ודרשו מפרקליטות המדינה והשב"ס פתרונות יצירתיים מיידיים, כאלה שלא מסתתרים מאחורי חובות חקיקה ארוכות ומסורבלות. השופטים לא רוצים לשמוע יותר מחשבות על שינוי חוק להארכת השחרור המינהלי, לא דיבורים על שינוי חוק הארכת עבודות שירות כחלופת מאסר, וגם לא שאיפות לתיקון חוק הארכת סמכות נציבות השב"ס לשחרור מוקדם בשליש, משישה חודשים לשנה.
את הפתרונות האלה השופטים דורשים לקדם עד סוף השנה. מה שנדרש מהשב"ס לעשות כעת הוא להכשיר מתקני כליאה ארעיים במבנים של מתקן חולות הנטוש או באוהלים. מה שעשו בתחילת שנות ה־90 מאחורי כלא שש בעתלית לנוכח ריבוי האסירים עקב מגיפת הסמים הקשים, אלא שבהיעדר תנאים הולמים יצרו שם פשוט מאורת סמים ענקית.
הפרקליטות תיאלץ להגדיל בעל כורחה את מכסת החנינות, להורות לתובעים להתפשר בוועדות השחרורים על קיצורי מאסרים בתנאי שיקום סבירים, ולהציע בבתי המשפט ענישה אלטרנטיבית של מאסרים על־תנאי ועבודות שירות. בית המשפט העליון יצטרך מצדו להעביר לשופטים דלמטה מסר של פסיקות והלכות ברוח הרפורמה שהכתיב השופט הפורש רובינשטיין. למשל שלא חייבים לשלוח לשנת מאסר בפועל סטודנט צעיר עולה חדש שמכר מריחואנה במרכז הבינתחומי, ויש עוד מאות צעירים ומבוגרים כמוהו שהתביעה לוחצת והשופטים שולחים לכלא.
פחות מ־20% מהאסירים זוכים לקיצור מאסר בוועדות השחרורים, חשפה כאן הרשות לשיקום האסיר. בשב"ס טוענים כי מדובר בנתון־אמת מדהים אך הם אינם אחראים לו. לטענתם, הפרקליטות והמשטרה מנהלות ביד רמה את העניינים בוועדות השחרורים, ואפילו כאשר מתקבלת החלטה על שחרור מוקדם של אסיר מערערים עליה, ובתי המשפט נעתרים.
בשב"ס מפתחים כמה פתרונות עצמאיים שיסייעו להתקרב ליעדים המיידיים של בג"ץ. למשל, דחיית מועדי תחילת ריצוי העונש לעבריינים מורשעים שנשפטו למאסר, עד יעבור זעם. צעד נוסף הוא הפסקת קבלת עצורים לבתי מעצר מסוימים, שעליהם יכריזו כי עברו את המכסות שנקבעו על ידי בג"ץ, מה שיותיר למשטרה את ההחלטות את מי עוצרים ובאילו מספרים.
הביקורת של השב"ס על הפרקליטות והמשטרה מתמקדת במדיניות המעצרים היומיים עד לתום ההליכים, אשר יוצרת צוואר בקבוק במתקני כליאה. כך למשל, לשב"ס יש תקנים ל־750 נאשמים באיזוק אלקטרוני, אבל בפועל הם מנצלים רק 500 תקנים, מאחר שהפרקליטות מתעקשת על מעצרים עד לתום ההליכים.
במאמר שפרסם מנהל מחלקת הביקורת בשב"ס, גונדר משנה דניאל חי עזרא, הוא חושף נתונים מדהימים על "מתקפת המעצרים" של המשטרה, ש־16% מהם בלבד מסתיימים בכתבי אישום. בסופו של דבר, הוא מראה כיצד למרות דיווחים על ירידה בשיעורי הפשיעה, נרשם גידול בכמות המעצרים. אנשי שב"ס הציגו את הנתונים לשרת המשפטים איילת שקד, שהביעה זעזוע בעיקר מכמות המעצרים המיותרים, ואת התשובות היא תדרוש מראשי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. אלה נתפסים במשרד המשפטים כאנשי מקצוע טובים, אבל כמנהלים פחות טובים.
מנכ"לית משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור, התבטאה לאחרונה בעניין זה ואמרה: "אם הגיעו למסקנה שמבקשים מאסרים רבים וארוכים מדי, אז מערכת האכיפה צריכה לעשות משהו בעניין. שימוש מוגזם בסמכוית מעצרים גורם בראש וראשונה לפגיעה בזכויות אדם, אבל הוא גם מעמיס על מערכת הכליאה ועל הסנגוריה הציבורית".
פלמור, שבתפקידה הקודם כראש מחלקת חנינות במשרד המשפטים הכירה מקרוב את האסירים הקשים ביותר, כתבה בעבר דוח על תפיסת העולם שמונעת קיצור מאסרים בוועדות השחרורים. "שחרור אסיר לא ברישיון זה כישלון של המדינה והחברה", קבעה פלמור, והסבירה כי אסיר שמשתחרר ללא תוכנית שיקום מפוקחת יחזור לכלא בסבירות גבוהה ביותר. המסקנה שלה הייתה: "חייבים להשקיע בהכנה של אסירים לוועדות השליש כדי להעלות ב־15% לפחות את שיעור הזכאים לשחרור מוקדם בכפוף לתוכנית שיקום קפדנית".
פחות פשע, יותר מעצרים
במאמר של גנ"מ עזרא, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "צוהר לבית הסוהר" בשיתוף עם אוניברסיטת בר־אילן, הוא סוקר את מקורות סמכות המעצר מאז הפקודה המנדטורית שהתירה לשוטרים לעצור חשוד ל־48 שעות, ולשופט להאריך את מעצרו ב־15 ימים ללא נימוקים או קריטריונים מוגדרים.
בשנות ה־70, סמוך למהפך הפוליטי הגדול הראשון, החלה להישמע זעקה חברתית גדולה על התנאים הקשים מבחינת הזהות המזרחית של האסירים, הקלות הבלתי נסבלת של המעצרים, המתקנים, הצפיפות, האלימות והאטימות. הזעקה שקיבלה ביטוי ביצירות מופת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, לא זכתה למענה ממסדי הולם, עד למהפכה החוקתית שהוביל השופט אהרן ברק עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992).
ברוח המהפכה החוקתית ובעקבות דוחות של האגודה לזכויות האזרח ושל משרד מבקר המדינה, קידם שר המשפטים לשעבר דוד ליבאי את חוק המעצרים החדש (1996), שקיצר את סמכות המשטרה לעצור חשוד ל־24 שעות וחייב שופטי מעצרים לנמק את החלטות המעצר שלהם על בסיס קריטריונים שנקבעו בחוק (שיבוש, מסוכנות, צורכי חקירה). "נתונים אמפיריים הציגו תמונה מדאיגה של שימוש רחב מדי בסמכויות המעצר וחוסר בקרה מספקת של בית המשפט", כותב עזרא, "בפרוטוקול דברי הכנסת ניתן ללמוד שהחוק החדש נועד לתת מענה לנתונים בנוגע לקלות הבלתי נסבלת של המעצר".
עזרא מדגיש שהחוק החדש הטיל על בתי המשפט אחריות להפעיל פיקוח הדוק ויעיל על שימוש המשטרה בסמכויות המעצר: "הנחת העבודה הייתה שהפיקוח השיפוטי יביא לצמצום השימוש בסמכות המעצר ולקיצור משך המעצרים. על בתי המשפט הוטל להוביל שינוי בתפיסה המשפטית והחברתית ביחס לנקודת האיזון שבין האינטרס לקיים חקירה אפקטיבית לבין הגנה על זכות הפרט לחירות... אולם המציאות מלמדת שמספר המעצרים בישראל רק הלך וגאה מאז חקיקת חוק המעצרים".
חומר למחשבה גם לשופטי בית משפט העליון, אומר עזרא, "לרשות השופטת, לא פחות מאשר למשטרה, אחריות לתמונה העגומה הנחשפת מניתוח סוגיית המעצרים הפליליים... אם משימת הפיקוח של הרשות השופטת הייתה נעשית באופן אקטיבי, אפקטיבי ורציף, המעצרים הפליליים היו נעשים במינון נכון יותר, באופן מושכל ולפי תכלית ראויה".
בשורה של גרפים המבוססים על נתונים של משטרת ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד מבקר המדינה ועוד, מצביע עזרא על ירידה דרמטית במספר המעצרים עקב חוק המעצרים החדש. אולם בשנים הבאות דומה כי העקרונות הנעלים נזנחו והחלה להירשם עלייה מתונה במעצרים, שהלכה והתגברה לכדי 50% בין 2003 עד 2015.
"בין השנים 2012 עד 2015 ניתן לזהות עלייה דרמטית במספר העצורים עד תום ההליכים המשפטיים", מציין עזרא. "הסבר לעלייה זו נעוץ ביישומה של תוכנית ה'מפנה' שאותה הגה מפכ"ל המשטרה דאז, יוחנן דנינו... המשתנה המרכזי אשר על פיו נבחנה האפקטיביות של תפקוד תחנות המשטרה היה מדד מעצרי תום הליכים... מעת הפעלת התוכנית ויישומה עלה באופן דרמטי היקף המעצרים עד תום ההליכים מ־8,367 בשנת 2011, ערב הפעלת התוכנית, ועד 14,647 מעצרים בשנת 2014, שנת השיא ביישומה. עלייה של 75%".
כאמור, מסקנת המאמר של גנ"מ עזרא מצביעה על יחס הפוך בין מספר המעצרים העולה לבין שיעור הפשיעה היורד: בשנת 2006 נפתחו קרוב ל־500 אלף תיקים פליליים, בעוד שבשנת 2015 נפתחו רק 341 אלף תיקים, ירידה של 28%. נתון מעורר תהייה נוסף מצביע על ירידה של 38% בתיקי פשע חמור בשנים אלה.
נתונים אלה של המשטרה יכולים ללמד על הפרדוקס היחצני שלה: מצד אחד, דואגים שם להראות ירידה ברמת הפשיעה, באמצעות נתונים בלעדיים ומעוררי סימני שאלה שלא ניתן להתעמת איתם. מצד שני, נרשם גידול של עשרות אחוזים בכמות המעצרים, נתונים אוביקטיביים שנמדדים על ידי גופים נוספים מלבד המשטרה.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "לא ברור על מה נשענות הטענות במאמר, שמתייחס לנתוני 2015 ואחורה, בעוד שכבר בשנה זו ניתן לראות ירידה קלה בכמות המעצרים. בשנת 2014 בוצעו 61,764 מעצרים, בשנת 2015 בוצעו 61,406 מעצרים, בשנת 2016 בוצעו 60,853 מעצרים, ואילו בשנת 2017 בוצעו רק 60,198 מעצרים. בחישוב פשוט, זה ארבע שנים קיימת מגמת ירידה במספר המעצרים.
"נציין כי ההחלטה בדבר מעצרו של חשוד מתקבלת רק לאחר שנשקלה בכובד ראש ונבדקה בקפידה במדרג אישורים על ידי קצין חקירות בהתאם לצורכי החקירה, חומרת העבירה, הסיכון לשיבוש והראיות בתיק. משטרת ישראל לא רואה במעצרו של אדם הליך ענישה, והיא פונה לחלופה זאת אך ורק כאשר טובת החקירה מחייבת זאת על פי העילות הקבועות בחוק".
רשימות נוספות של אמיר זוהר