הצוללות צפות שוב ועמן השאלה המחשידה: מדוע עמד בנימין נתניהו על דעתו בעניין שלוש הצוללות הנוספות, כשהוא מתעלם משר הביטחון, מצה"ל ומחיל הים. התשובה האינסטינקטיבית המקובלת ברחוב היא כסף שיעשה סיבוב דרך מיקי גנור ומשרד שמרון־מלכו לטובת בעל הדעה, שיהיה בהמשך גם בעל המאה.



אבל הפיתוי לגלגל את החשד על נתניהו הוא הרבה יותר גדול מהיכולת להוכיח אותו. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אמר בזמנו שראש הממשלה איננו חשוד. שכל זמן שהמספרים או העדים לא ידברו, אין קייס בעניין מעורבות נתניהו, ומנדלבליט צדק. נשארנו בשלב זה עם גנור שטוען (לפי גרסת רביב דרוקר) שעמלת דוד שמרון היא 20% מעמלת גנור, שהיא כ־45 מיליון דולר - 2.5% ממחיר העסקה (1.5 מיליארד דולר). בלי לשכוח כמובן שהעסקה כללה בהמשך גם את ספינות הגז, המספנה, הפרטת התחזוקה - בקיצור, קופון של מיליארד דולר, ולנתניהו לא היה צל.



מה שנשאר תלוי באוויר הוא השאלה למה תשע עכשיו, כאשר זמן תחלופת הישנות שנוי במחלוקת ושאלת המשנה היא מדוע כל המעורבים היו בטוחים שהתעלול שלהם לא יתגלה לעולם.



את התרומה המשמעותית ביותר לדחיפת חקירת עסקת הצוללות תרם השבוע טל לב־רם, כאשר פרסם ב"מעריב" (המוסף, 16.3.18) את אחת הכתבות המשמעותיות בחקירה החשובה ביותר מכל חקירות ראש הממשלה. בראיון עם אל"ם ג', הקצין המופקד על שייטת הצוללות, נגע לב־רם בליבת החקירה כשהוא מציג את עמדת חיל הים והתהייה הנלווית: מה היה דחוף לחתום כיום? אומנם שר הביטחון לשעבר כבר אמר שההזמנה הזו עברה מאחורי גבו ברמה הפוליטית, וכאן בא אל"ם ג' ודוחק לפינה את ראש הממשלה ברמה המבצעית. אולי זה הרצון של חיל הים לטפל במורל החיילים, אולי מריחת החקירות מפריעה לתפקודם, אולי העומס שצוללות נוספות מפילות על החיל, אולי שלושתם.



אל"ם ג' מבהיר לציבור שדרישת חיל הים וצה"ל ממערכת המשפט היא: "כולנו מקווים שזה יסתיים כמה שיותר מהר וכמה שיותר נקי. במידה שלא, מי שצריך לשלם - שישלם". כדי לחדד מסביר ג': "חמש צוללות זה מינימום. שש זה אופטימום. בשום שלב חיל הים לא נתן עמדה על תשע צוללות". וזו בדיוק נקודת הפתיחה לשאלה כיצד רה"מ לבדו מכריע מול שר הביטחון, צה"ל וחיל הים, שהוצאו מתהליך קבלת ההחלטות. ומדוע כל המעורבים בעסקה היו בטוחים שאיש לא יגיע אליהם, בטח לא ייגע בהם.



אז מה?



התשובה על השאלות הללו היא מכניזם בן שלושה שלבים בתפירת העסקה: א. גיבוי "מקצועי"; ב. גיבוי "ביטחוני־אסטרטגי"; ג. "ביטחון טקטי". שלב א': ראש הממשלה מגובה בהחלטתו על ידי "גורמים מקצועיים". על פי חוק, המל"ל הוא הגוף המתכלל (כשלעצמו זהו מונח מעניק חסינות) את מרב הסיבות והנסיבות לרכש בסדר גודל כזה. הטכניקה המקובלת היא להביא לשולחן הן את מקצועני הבורג, כמו אבריאל בר יוסף, איש המפתח הן בעניין הצוללות והן בעניין העסקה, או תא"ל רם רוטברג, שלא היה איש צוללות.



לצדם שורטטה מפת האיומים של אמ"ן ושות'. לצד האיומים הוצג המענה, שהוא תרומת הצוללות. העיקרון המקובל של דיונים במשולש של "איומים־מענה־תרומה" הוא ברוח ההגדה של פסח: כל המרבה ביצירת איומים ופתרונם הרי זה משובח. מי שמסכם וחותם על סיכומי הדיונים הוא ראש מל"ל, יוסי כהן, ומי שמעניק להם תוקף מעשי הוא ראש הממשלה.



וכאן מגיע שלב ב', גיבוי "הביטחון האסטרטגי". לרה"מ יש פררוגטיבה לקחת את מפת האיומים, כולל העתידיים והמופרכים שבהם, להרחיב אותה עד קצות תבל ומאה שנים קדימה ולהחליט על פתרון. למה? זה מה שהוא מעריך שיציל את מדינת ישראל והעם היהודי משואה נוספת. בתקווה, כמובן, שלא מדובר בניפוח לצורך קומבינה.



עכשיו, לצורך מניעת דליפת השערורייה, מגיע שלב ג': "הביטחון הטקטי", של המעורבים בעסקה. שום קשר לביטחון ישראל. על פי פרסומים בלה־בלה־בלה יש לצוללות יכולת מכה שנייה. כל המעורבים בעסקה מכירים את התגובה הפבלובית של מערכת הביטחון בנושאים האלה, כולל נעילת לסתות חסרת רחמים.



תא"ל במיל' יצחק (יצה) יעקב, פלמ"חניק, פרס ביטחון ישראל, 30 שנות מעורבות בנושאים הכי רגישים, כתב ספר זיכרונות והתראיין אצל רונן ברגמן. היו שם סיפורים על תכנונים דמיוניים לשימוש ביכולת לפני שנות דור, שום נזק לביטחון. ב־2002 הוא נעצר בחשד ל"עבירת ריגול חמורה". הוחזק ללא משפט כמה חודשים, חלק מהתקשורת הפטריוטית עשתה אותו גרוע מוואנונו ואוסטרובסקי. בסוף נידון לשנתיים על תנאי על מסירת ידיעה סודית ללא סמכות. סעיף שהיה משגר לכלא מאות אם לא אלפי קצינים ועובדי מערכת הביטחון.



כל שותפי עסקת הצוללות, שההקשר שלה ידוע בכל העולם, היו משוכנעים שאימת חשיפת פרטים מסווגים תחסום כל עיסוק תקשורתי ואפילו ממלכתי (חקירות). זה לא קרה. ברגע שבו הסכומים השיקו למיליארדים גדולים (כולל ספינות הגז, מספנה ותחזוקה) הסתבר שלכסף בסדר גודל חזירי מעין זה יש רעשי משנה. גם בתוך המערכת (תקציב צה"ל) וגם מחוצה לה (הווילה של גנור ואחרים).



עד כאן המכניזם של תוכנית התשע וכשל חגורות הביטחון למניעת דליפות כדי להשאיר את העסקה באפלה. מכאן ואילך, אם יגיע נתניהו (חייב!!!) לחקירה, תחשבו ששוטר חוקר או שופט שואלים אותו למה תשע ולמה לבד. אני מעריך שתשובתו תהיה כדלקמן: יש לי מסמך של מל"ל שמאשר את זה. בישיבות השתתפו עשרות אנשי ביטחון, אז מי אתם שתערערו על החלטתם? ועכשיו מגיע הקטע המנצח: כראש ממשלה תפקידי להגן על המדינה ועל עם ישראל לדורותיו מפני שואה חדשה.



אם ישאל החוקר: האם ידעת על עמלת שמרון־גנור? הוא יעפעף בעיניו בתמיהה ובזעף: אני?! אז מה אם אף אחד לא מאמין לו? אם תתפוס ברחוב ליכודניק מצוי ותשאל אותו אם הוא סבור שראש הממשלה ידע מה קורה בין שמרון וגנור, קרוב לוודאי שיענה: אז מה? עד ההגנה יהיה נפתלי בנט, נציג השחיתות המשיחית, שקבע: "אין שחיתות בעסקת הצוללות, אני תמכתי בה". ברור. מי שבונה על מלחמה אינסופית בכל העולם על מנת להמשיך לספח את הגדה חייב להצטייד בנשק יום הדין.