בפיצרייה סמוכה למקום מגורי נתלה שלט גדול ומאיר עיניים: “פתוחים בפסח כרגיל!". אף על פי שאני מאוד מחבב את הפיצה הזו, ובפסח אני אוכל חמץ מאז ומתמיד, גם השתא, משהו בתוכי החמיץ למראה השלט הכמעט מתריס הזה. אותה תחושה שיש לי כשאני פוסע בחוצות תל אביב בחול המועד פסח, וחוזה באנשים האוכלים חמץ להנאתם בבתי קפה ובמסעדות. כי זה בדיוק ההבדל בין מדינת כל אזרחיה ובין מדינת היהודים. איסור אכילת חמץ בפסח הוא מנהג יהודי בסיסי, והעובדה שמתעלמים ממנו באופן כה בוטה בפרהסיה מפריעה לי. לא במובן הדתי אלא הלאומי.
ומה עם העיקרון המקודש של “חיה ותן לחיות", מיד תשאלו? אז זהו, שהעיקרון הזה לא ממש מדויק. כי עבור הציבור הדתי וגם המסורתי, מגזר ענקי בישראל, מראה כזה של אנשים האוכלים פיתות בפומבי באמצע העיר העברית הראשונה מכווץ את הלב. תחשבו על הורים צעירים הנוסעים לתל אביב כדי לבלות בחול המועד, וצריכים להסביר לילדיהם מדוע מה שהם רואים מסביבם הוא ההפך המוחלט ממה שמחנכים אותם בבית. במילים אחרות, החופש של האחד הוא העונש של האחר. מה שהציבור הליברלי מגדיר כחירות, פוגע ברגשות של ציבורים אחרים. זה לא אומר שצריך תמיד להתקפל בפני אותם ציבורים. אבל בהחלט צריך להתחשב בהם.
עכשיו תגידו, ובצדק, שלפי העיקרון הזה גם אסור לנסוע בשבת. כי מראה הרכבים הדוהרים בניגוד מוחלט לצו ההלכתי פוגע ברגשותיו של כל אדם דתי. ההבדל הוא שנסיעה בשבת היא צורך אמיתי ולגיטימי של אדם חילוני. ולכן, במסגרת ההתחשבות זה בצרכיו של זה, מן ההגינות להתיר אותה. ויותר מזה, יש צורך לאפשר ולעודד תחבורה ציבורית בשבת עבור הציבור החילוני הגדול שרוצה להתנייד ביום הזה ואין ברשותו רכב פרטי. שוב, כי מדובר בצורך אמיתי.
זה גם ההבדל בעיני בין מסעדה שממשיכה למכור חמץ בפסח ובין מכולת שמוכרת חמץ. על הראשונה אפשר לוותר, במסגרת ההתחשבות בציבורים דתיים. אבל השנייה היא חיונית עבור הציבור שממשיך לאכול חמץ בפסח בתוך ביתו הפרטי.
הסיפור דומה ביחס לקיום משחקי כדורגל או הצגה של סרטים והצגות בשבת. לציבור החילוני הגדול יש זכות ליהנות מבידור ביום החופש היחיד שלו. כל עוד הבידור הזה לא מתקיים בלב שכונה דתית, לאף אחד לא צריכה להיות בעיה עם זה.
כן, המושג הזה שנקרא סטטוס קוו הוא סבוך ומלא בסתירות. אבל העיקרון היחיד שאמור להנחות אותו הוא התחשבות הדדית בזכויות. המפלגות החרדיות מוכיחות כבר שנים חוסר התחשבות בוטה בעניין הזה. אבל גם החילונים חוטאים בו לא מעט, בשם הליברליזם.
הנה דוגמה קטנה וממחישה. כמה מכרים תל אביבים שלי, מהצד המסורתי של המתרס, סיפרו לי על צרה קבועה שלהם, שמתרגשת בכל עת שבה לילד מהגן של הילד שלהם יש יום הולדת. הם מגיעים לפארק הציבורי עתיר הבלונים, ומגלים שוב שהוריו של חתן השמחה הזמינו לכולם פיצות עם פפרוני. מה שמאלץ אותם ואת ילדיהם לעמוד בצד, להיתפס כחריגים, ואף להיתקל בטענות של “הדתה", ברגע שבו הם מבקשים שלהבא יזמינו פיצות נטולות בשר. מה הסיפור הגדול להתחשב מראש בצרכים של אנשים אחרים? אני מהמר שאם לילד היה צליאק, היו הולכים לקראתו בקלות הרבה יותר רבה מאשר כשהוא לוקה במחלה חשוכת המרפא המכונה מסורת.
מה שמוביל אותי לדיון הבוער לגבי הכנסת חמץ לבתי חולים ציבוריים. מצד אחד, הדרישה ממאבטחים לחפש חמץ בתיקי הנכנסים היא אבסורדית, פוגעת וממילא לא מעשית. מצד שני, למה אי אפשר לכבד את הציבור הלא חילוני ולהימנע מראש מהכנסת חמץ לבית חולים בפסח? הרי אף אחד לא ימות משום שנמנעה ממנו פיתה. אני בטוח שרובם המכריע של הישראלים היו יכולים להגיע להסדר הגיוני גם בסוגיה הזו. אבל כמו תמיד אצלנו, הקיצונים מנצחים. משני הצדדים.