1. ראשית דבר: תהליך קבלת ההחלטות, סדרי עבודת המטה בלשכת ראש הממשלה ובממשלה ומידת האמינות של בנימין נתניהו בסוגיות אסטרטגיות־לאומיות - חייבים להטריד את מנוחתו של כל אזרח במדינה ללא כל קשר לעמדתו הפוליטית. מה שראינו השבוע בזיגזוג הגדול, הוא פשיטת רגל לאומית קבל עם ועולם.
מול מצלמות הטלוויזיה, ללא כל הכנה מוקדמת, ללא עבודת מטה, בלי לשתף את השרים ואת חברי הקבינט ובלי לתאם עם המדינות הנוגעות בדבר, התייצבו ראש הממשלה ושר הפנים, שני פוליטיקאים שהיועץ המשפטי לממשלה עומד לקבל בקרוב החלטה בעניין העמדתם לדין, ומודיעים על מהלך אסטרטגי דרמטי וחשוב של ישראל בנושא המסתננים.
לנפתלי בנט, לאיילת שקד, למשה כחלון, לגדעון סער ולמירי רגב נדרשו בדיוק חמש דקות כדי להריח פוליטיקה ו"להיכנס" בראש הממשלה - כל אחד בדרכו ובעוצמה משתנה - על מנת שנתניהו, עוד בטרם חלפה יממה, יחזור בו מההחלטה. הדעת איננה סובלת שכך ינהג ראש ממשלה בעל ניסיון של למעלה מעשר שנים, נוכח ביקורת פוליטית על החלטה אסטרטגית ויפגין כניעה מול טוקבקיסטים וצייצני צמרת.
נזכרתי השבוע בטיסה חזרה מפסגת "וואי פלנטיישן" בשנת 1999. לאחר שנתניהו ניאות להסכים למספר ויתורים לפלסטינים במהלך המו"מ, איים אריאל שרון בקור רוח כי יפרוש מהממשלה ויתמודד מולו אם יישם את מה שהוחלט. או אז הורה נתניהו בבהלה לכנס מסיבת עיתונאים בנתב"ג מיד עם הנחיתה, והחל לנסח נאום תוקפני ומלא השמצות נגד הפלסטינים, האופוזיציה והעולם כולו. שרון הציץ בנאום המתגבש וחייך מאוזן לאוזן. וכל זאת לאחר שנתניהו, על מנת לבנות לעצמו שכפ"ץ פוליטי לקראת היציאה ל"וואי", מינה את שרון לשר חוץ במקום דוד לוי ואת אורי אליצור ז"ל לראש לשכתו.
נתניהו, שהאגדה מספרת שאין לו תחליף, נראה השבוע כמו סוללה מתכלה. גם לבטרייה נטענת יש חיי מדף משלה. האמת, די כואב לראות כך את ראש הממשלה שלי, בודד כל כך בתוך ממשלתו, אל מול שריו ושותפיו שמדברים בו סרה מאחורי הגב, לאחר שנים כה ארוכות שבהן עשה גם הרבה דברים טובים וחשובים למדינת ישראל. אין חלילה בדברי כל שמחה לאיד, אלא עצב, דאגה ובלבול רב.
2. ראש הממשלה מתנהל בין חקירות מאיימות לבין הישרדות פוליטית. אני מאוד מקווה לטובתו - ובעיקר לטובת כולנו - שעד שעמוד זה יראה אור, יחליט נתניהו לשחרר את מירי רגב מעמדות הקרב שתפסה מול הכנסת ולהודיע שאין לו כל כוונה לנאום בטקס הדלקת המשואות. מישהו צריך להסביר לשרת התרבות שהכנסת עומדת מעל לממשלה ולא ההפך, ובעיקר שאסור לזהם את הטקס בפוליטיקה גסה וקטנונית.
כזכור, בן־גוריון היה זה שקבע כי מכניסת יום הזיכרון ועד מוצאיו, ידממו הפוליטיקאים וידברו אך ורק על סמלי הממלכה המאחדים. אולם כבר שנים שראשי ממשלות ושרים בכירים משתוקקים להשתתף בטקס לזכר חללי צה"ל בכותל המערבי (שבו נואמים רק נשיא המדינה והרמטכ"ל) ובטקס הדלקת המשואות - שבו הנואם הוא יו"ר הכנסת.
לפני עשר שנים טעתה יו"ר הכנסת ומ"מ נשיא המדינה דאז, דליה איציק, כשאפשרה לראש הממשלה וראש מפלגתה, אהוד אולמרט, לברך בסרטון את באי הטקס ואת אזרחי המדינה. אני מקווה שיולי אדלשטיין ימשיך לעמוד על המשמר וימנע פרצה נוספת; ושברגע האחרון יסייע לו נתניהו בעניין הזה. לו, לנו ולעצמו.
3. מספר ההרוגים בסוף השבוע שעבר בגדר הגבול עם רצועת עזה - הוא ההישג הגדול ביותר של חמאס. ללא הרוגים - אין תקשורת; ללא תקשורת - אין תשומת לב ציבורית; ללא תשומת לב ציבורית - אין דרישה לדיון דחוף במועצת הביטחון ואין גינוי לישראל.
ישראל משלמת את מחיר הייאוש וחוסר התקווה בעזה, את העובדה ש־1.5 מיליון בני אדם, שרובם המכריע רוצה שיהיה לו מקום עבודה ביום, משהו לאכול בערב ובית ללון בו בלילה - נחטפו על ידי ארגון טרור שמבקש להשתלט גם על יהודה ושומרון ומנהל מאבקים עם אבו מאזן. ישראל היא היעד הנוח והזמין ביותר לפרוק עליו את המחאה, התסכול והזעם והייאוש. ישראל הכי קרובה, הכי רגישה בהפעלת האש, הכי נפיצה בתקשורת הבינלאומית ונתפסת עדיין ככובשת.
אלא שישראל לא הודיעה לחמאס ולתושבי הרצועה שהכללים השתנו ושאין דין כמה סורים שחצו את הגבול בגולן לפני שלוש־ארבע שנים כדין אנשי חמאס ותומכיהם שמתבלים מחאה בפיגועי טרור, חדירה לצורכי הרג והנחת מטענים נגד חיילי צה"ל. בסוף השבוע המסר עבר: מי שמנסה להסיג את הגבול או לפגוע בחיילי צה"ל - מסכן את חייו.
בדיעבד, למרות היקף ההרוגים, צה"ל פעל נכון. העובדה שרוב ההרוגים, על פי צה"ל, משתייכים לזרוע הצבאית של חמאס, מקילה במעט, כמו העובדה ש"צעדת המיליון" הפכה למעשה ל"צעדת טרור" של פעילי חמאס ואזרחים תמימים שנשלחים באיומים קדימה, כשרובי חמאס מכוונים אל גביהם.
כשיתקרב הקיץ והייאוש ייעשה כבד יותר, יתבוננו ראשי חמאס ופעיליו בישראל עתירת ההישגים חוגגת עצמאות, בנשיא ארה"ב מעביר את השגרירות לירושלים ובמדינות ערב - ובראשן סעודיה - מפתחות רומן עם מדינת היהודים. הם יבחינו בכך שאת מצרים הם מעניינים פחות ופחות, וכי איום המנהרות מאבד אפקטיביות. או אז הם ינסו ודאי לאמץ את מודל ההיצמדות לגדר הגבול, את החיכוכים עם צה"ל ואת תשומת הלב התקשורתית והבינלאומית שמתלווה לכך. בדיוק לפורמט הזה צריך צה"ל להיערך, ולאורך זמן לפתח כלים נכונים להתמודדות, אולם במקביל על ישראל לפתוח בקמפיין בינלאומי לשיקום עזה, היות שבלעדיו הסיוט יימשך. שלהם ושלנו.
4. "פטרול הבוקר" של משטרת המחשבות צד השבוע את קובי מידן, שצייץ בחשבון הטוויטר הפרטי שלו אמירה לא מוצלחת, שלפיה הוא "מתבייש להיות ישראלי". הדברים נכתבו על רקע ריבוי ההרוגים בגבול הרצועה, אולם העובדה שמידן מגיש פינה שבועית קצרה בגלי צה"ל הספיקה כדי להוקיע אותו ולדרוש את השעייתו/הדחתו/פיטוריו. אפילו שר הביטחון אביגדור ליברמן התפנה מעיסוקיו והמליץ למפקד גלי צה"ל, שמעון אלקבץ, על כיוון.
אינני מסכים עם מידן. בניגוד אליו, אני ישראלי שגאה מאוד במדינה ובצה"ל, גם אם איני שבע רצון מכל התהליכים, המגמות והליקויים. אני משמיע את דעתי כאן בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר ושמח שהדמוקרטיה השברירית שלנו מצליחה להתגבר על קשיים לא מבוטלים.
אני שמח שמידן - שלמחרת היום שינה את דעתו לנוכח המידע שפורסם על זהות ההרוגים והשתייכותם לחמאס - נשאר "בחיים". עוד יותר אני שמח שמפקד גלי צה"ל לא שעה להנחיות "משטרת המחשבות" ולא הקריב את מידן כזבח פסח.
ומילה אחרונה לקובי מידן עצמו: אני יודע שיש לך בן בצבא, אינני יודע היכן הוא משרת, אבל אתה יכול להיות גאה מאוד בו ובחבריו ובמפקדי וחיילי צה"ל. הם לא חפים מטעויות. הם מתמודדים עם סיטואציות מורכבות, ובטוחני שהם עושים זאת בערכיות ובמוסריות. אצל האמריקאים, הבריטים, הצרפתים, הטורקים או המצרים - זה היה מסתיים בעשרות רבות של הרוגים. תהיה ישראלי גאה, גם אם מודאג לפעמים. כמוני.
שבת שלום.