אחד האירועים המשמחים בפסח הזה, אולי המשמח ביותר, הוא אובדן כוח ההרתעה של כיפוש. לא עלי חס וחלילה, אני כמובן ממשיך להיות ביץ' כנועה ועבד־על־מלא, אבל הצדיק הקטן וסנדי הכלבה לא סופרים אותה בכלל. אחרי שנים של ציות, כפי שנהוג בארצו של מנהיגנו הדגול קים ג'ונג, ניתן לזהות התקוממות על גבול ההפיכה נגד השלטון הקפדן של הגברת.
אז גיאצ'ו עושה לה בצפר־סקולה־דה־דמי, כאשר הוא חייב לבלוע תרופה. אני שוכב במיטה, שומע את הצעדים הקטנים של הצדיק שנצמד לקיר, ועוקב אחרי אמו מערבבת כדור עם מילקי. מיד הוא מזנק למיטה, מתכסה בשמיכה ונצמד אלי.
"אבא, אני לא רוצה תרופה", הוא לוחש לי.
גיאצ'ו אני עייף, תן לי לישון. סגור ת'פינה עם אמא.
ואז היא מגיעה עם הכפית עם הקצפת ומנסה לשכנע את הילד לבלוע: "גיא בוא תראה מה הכנתי לך. טעים, אממממ, יאמי".
הילד, שאינו פראייר כלל, נצמד לי לגב, מוצץ את אגודלו ואינו מגיב לשידול הדוחה.
"גיא, אתה רוצה שנלך לפיראט האדום, ואני אקנה לך רובוט? אז אתה חייב לבלוע את הכפית", היא לא מוותרת.
"אני לא רוצה, זה מגעיל", הוא מגיב ואני מציין לעצמי בראש, שאומנם יש לו כישרון מולד להתמודדות בלחץ, אבל חייבים להקנות לו ידע נרכש - שתיקה בחקירה, בכל מקרה. לא להפגין פחד, לחץ, התקף חרדה. בקיצור לא להתנהג כמו ביבי, וערימת המשת"פים שלו, שאצו רצו לעסקה עוד לפני שהגיעה ההסעה של הפוליצאיי ב־06:10 בבוקר.
אל תענה לה חיים שלי, תהיה חזק, אני לוחש לו מתחת לשמיכה.
"מאמי, אתה לא עזרה גדולה, אבל בך אני אטפל אחר כך", היא אומרת לי באנגלית. אבל הצדיק גאון של אבא, הוא רק אומר: "נואו", ואני גאה בו.
"טוב גיא, אם אתה לא אוכל את הקצפת, אז אין פיראט אדום", היא מרימה אוקטבה.
זה הזמן שלי להתיישב, ולשאול איפה הקפה שלי. תקשיבי, את הרי מטיפה לי נגד שוחד, קניית מתנות וחטיפים לילד, כדי להשיג איים קטנים של שקט. אבל את נוקטת את אותן שיטות. מה נסגר איתך?
"אצלי זה למטרות טובות. הילד חייב לבלוע את התרופה, אני לא קונה שקט כמוך", מגיבה האישה שתמיד צריכה לומר את המילה האחרונה.
גיא מרגיש את התמיכה של אבא בסירובו, והיא עומדת עם הכפית. תנהל מו"מ, אני אומר לו. כבר פטפטת, עכשיו זו רק עסקה. תוציא את הכי טובה שאתה יכול.
"אמא, אני רוצה רובוט אדום, ואני רוצה אותו היום".
היא עדיין אוחזת בכפית, מביטה בו ומחשבת את הצעד הבא. סנדי מגרגרת באיום ומכשכשת בזנבה הארוך. היא באמת גדלה לגודל של סוסון פוני, אני מסכם ביני לביני.
כיפוש נכנעת: "בסדר גיא. היום אקנה לך רובוט, רק תבלע את הקצפת מהכפית".
הילד קם ובולע את הסחורה. "היום את לוקחת אותי לפיראט אמא, אל תשכחי".
הכלבה רצה אחריה למטבח וחוזרת לשמור על הילד. כיפוש, אל תצאי פארש איתו, אני מתרה באישה. אם לא תקני לו היום, מחר את שוב בצרות, דיר־באלאק.
***
אז היא קנתה לו רובוט שהולך לבד ומשמיע קולות שדורשים בעיטה שתשלח אותו לאלף עזאזל. באמת שהייתי מפרק אותו לגורמים אם לא היה עולה 170 שקל. אבל אני איש חזק, ובעיקר כנוע, שנאבק על דקות של שקט נפשי במהלך היממה.
"מאמי, קום, הנה קפה וכדור שוקולד. קח את גיא למושב. הנה, כבר הכנסתי לך את הכתובת לווייז", מתחילה כיפוש בפק"ל היומי. לא יכול כפרה, יש לי פגישה בקפה בעשר וחצי. תתארגני לבד, לא בנוי לשעה נסיעה לכל כיוון, אסור לי לאחר, ועלולים להיות פקקים בדרך חזרה לישראל.
"אני חייבת לצאת למשרד. אדחה לך את הפגישה, אם יהיו פקקים. קום, הם מחכים לך".
לא היו לי הרבה ברירות, אז קמתי. הקפה עבר לכוס חד־פעמית, תלו על כתפי תיק לילד, ולא הייתה לה בושה בפנים לשאול אותי במתיקות אם אני רוצה לקחת את סנדי לטיול.
נכנסנו לאוטו, רזי ברקאי איים על שר הביטחון, שהעליב את הצריף של תמרי, שיש כאן כמה אידיוטים שעוד קוראים לו מרצ. בראש התנגן שיר של שלמה ארצי, עם המשפטים: "יש לנו ארץ, אין לנו עוד אחת. יש לי אישה זו האמא שלך". אז אמרתי לילד להביט בנוף, איזו ארץ יפה יש לנו, תראה את הפריחה, את הירוק.
הוא לא התרשם במיוחד. "אבא, מתי אתה לוקח אותי ללונדון שלך? זה לא יפה שרק אתה ואמא נוסעים. מה איתי?".
השבתי לו שאקח אותו בבר מצווה, כשיהיה בן 13.
"זה עוד הרבה זמן אבא. תן לי את הטלפון שלך".
לא יכול לתת לך, אני צריך ווייז לדרך. אל תשגע אותי, אני מתחנן אליך, לא היום.
"אתה לא צריך ווייז אבא, אתה יודע לנהוג. רק אמא צריכה".
נתתי לו, כי המשפט הזה קנה אותי. לך תסביר לילד, שאצל אבא שלו הזיכרון לא משהו בגלל השימוש והוא צריך עזרה בציר תנועה עם 50 נו"ן־צד"יקים.
***
הקשבתי לגללי צה"ל. רזי התלהב מעצמו בטיעוני הגנה על קובי מידן, המתבייש של השבוע. חבל שכל הטיפשורת הרקובה והמטונפת לא יצאה לקמפיין הגנה דומה על אראל סג"ל, שהושלך מתחנת הגללים. ה"בייס" של החבר'ה הטובים דואג רק לחבריו. סג"ל באמת מעצבן אותי בשטויות שהוא פולט במיקרופון, והוא קצת הרבה מאוס, עם להקת המעודדות שלו, קלמן ליבסקינד, ינון מגל ושימון ריקלין הלקקן הלאומי.
אבל אם רזי נאבק על עיתונות חופשית בתחנת הגללים שהוא עובד בה, שבכלל מנוהלת בידי "תא העיתונאיות" (גוף מאוס ומשוקץ, שהאמת לשעתה אצל חברותיו היא המלצה בלתי מחייבת) - הוא היה חייב להיאבק גם על האמת הדוחה של סג"ל. אבל כאשר הכל רקוב, הסירחון נודף גם ממשדר הרדיו של הצבא.
סג"ל הסתדר, את הסחורה הפאשיסטית שלו הוא ימכור עכשיו ב־103, שחייבת להוסיף את הלוגו של "כהנא חי" ללוגו של התחנה. אם עד לאחרונה הייתי נדרך מהקול של פריקת האקדח האישי של פרופ' אריה אלדד כאשר הוא נכנס לתחנה, וטעינת אותו אקדח כאשר הוא עוזב, נכבשו האולפנים שלנו בידי הימין הקיצוני. זה הזמן להצטייד בגז פלפל ואקדח טייזר. הרי מגל בא מהיחידה, סג"ל מגולני, שפטל מהשטירמר, אז סביבת העבודה מסוכנת מאוד בשבילי.
הבעיה אצלי היא שאת פרופ' אלדד אני באמת מעריך. הוא איש חכם מאוד ודעתן, ובעיקר נעים לבריות. עם שאר הפאשיסטים אני חייב להיות זהיר, לנוע רק עם הגב לקיר. נורא מסוכן שם.
***
הגענו לתירוש רק אחרי שגיאצ'ו הסכים להחזיר לי את הטלפון בחבירה לכביש 3. הפקדתי את האוצר אצל המשפחה שקפצה לקראתו בשמחה, לא לפני שהוא סחט ממני הבטחה: "אבא, אני לא ישן כאן. תגיד לאמא שתבוא לקחת אותי בערב. טוב, אבא?"
חיים־של־אבא, אלו דברים שאתה חייב לסגור עם אמא. אני רק הנהג, אתה הרי יודע שאיני מחליט על כלום.
הוא שילב את ידיו בבוסטר, והודיע לי: "לא, אבא. אם אתה לא מבטיח לי, אז אני לא יוצא מהאוטו".
בסדר, אין בעיה. מילה של אבא, אמא תבוא לקחת אותך, אני מבטיח.
נפרדנו, ומיד טלפנתי לכיפוש, לדווח לה על הסיכום עם הילד. "למה אתה מבטיח?", היא התקוממה. "אתה יודע שהם קנו לו טרקטור חשמלי קטן? הם מפנקים אותו, ואני אבדוק מאוחר יותר אם הוא רוצה להישאר גם למחר". כיפוש, אני במצב נפשי רעוע נורא. יש לי שעה נסיעה חזרה לארץ, תביאי אותו בערב ואל תרגיזי אותי.
"טוב. לאן אתה נוסע עכשיו? צריך לחסן את סנדי. אולי תיקח אותה לווטרינר?"
אין לי זמן, יש לי ימבה עבודה, שחררי אותי באמשל'ך. הנה יש לי שיחות ממתינות, אנשים מחכים לי, נדבר.
עניתי לממתינה. ברזי המובטל מחכה לי בקפה בנמל. "כמה זמן סרווטק'ה? עוד לא הלכתי היום".
תן לי 40 דקות, אני מגיע.
"תקשיב, אל תביא לי את הכלב המטורף שלך", ביקש והסביר: "יש כאן כלבים, יהיה פה אסון. הוא יפיל כאן מישהו לכביש. משטרותים, אמבולנסים, עורכדינים, וכל החיים תעבוד בשביל לשלם פיצויים".
בסדר. זה לא כלב, זו כלבה. תפנים כבר.
"מה זה משנה? היא מטורפת ולא מחונכת. אני מחכה לך".
***
רזי ובועז ביסמוט נמאסו עלי, אז עברתי ל־103. שני פרשויינים צבאיים, אלון בן דוד ויואב לימור, מגישים את רצועת השידור. לכל מרואיין הם מזכירים: "הלו, כן, הלו, אתה מדבר כאן עם שני פרשנים צבאיים". רגע, רגע חבר'ה, ממתי פ-ר-ש-ו-י-י-ן זו הסמכה למשהו? אתם מבלבלים את המוח על צבא, ואין לכם מושג מה באמת קורה, ואני מבלבל את המוח על ספורט - ואין לי שמץ על מה אני מדבר, העיקר שאני מדבר, ותכל'ס כולנו באמת בדיחה עצובה. מה נסגר איתכם שהתואר "פרשויין" הפך להיות קושאן וטאבו על האמת? הרי כל אחד יכול, אם רק ייתנו לו מיקרופון, אפילו סג"ל וריקלין, או הסופרת ההיא, גלית אטבריאן, שנראה לי שכתבה יותר ספרים מאשר קראה. כך היא נשמעת לי לכל הפחות.
בכל מקרה הם לרלרו על ביבי וההסכם על הפליטים/מהגרים/מסתננים/מבקשי עבודה. הם התביישו לומר שראש הממשלה משקר לציבור - אולי כי התרגלנו כבר - וקראו לזה פוליטיקה.
אין לי סבלנות למילים מכובסות, אז חזרתי לגללי צה"ל, כי עקרונית איני מקשיב לרדיו של תאגיד העלוקות על הציבור, רשות הבצע והגזל מהקופה הציבורית. יעקב ברדוגו הסביר שם את המצב, שלפיו ביבי חתם על ההסכם בגלל הפחד מיהדות ארה"ב. מהדברים הבנתי שנער הכאפות של ביבי, טיפוס שקוראים לו רון דרמר, הזהיר אותו שהיהודונים של אמריקע לא אוהבים שבזולה שלהם בישראל מגרשים שחורים. וואו, זה שוס. הפליטים היהודים האלה, שבחרו להתיישב בארץ ההבטחות במקום לסבול כאן בארץ המובטחת, מנהלים לנו את סדר היום.
איזה גועל נפש, למה מי הם בכלל, חשבתי לעצמי. בשביל מה אני צריך את הסמרטוטריה הזו, שאני מכיר היטב משנותי כפליט באמריקע, שיקבעו מה קורה כאן? כל פליט יהודי שחי במדינה של פליטים קונה ארוחת ערב לזוג באלפיים דולר, בשביל לשמוע איזה דייר באגם הדרעק משקר הפקר־הפקר־פטרושקה בכל נאום, קונה מניה בקואופרטיב שלנו? מתברר שכן, כי ברדוגו אמר, ושום דייר באגם הדרעק עוד לא הכחיש.
***
מאסתי גם בשטויות האלה, ושמתי דיסק של הדייר סטרייט'ס בהופעה חיה. עזבתי את כביש 6 כדי להתחבר לכביש 1. טורים ארוכים של מכוניות, עם נהגים עצבנים, עמדו בפקק. תרגיע במיידי, אמרתי לעצמי, עוד רגע אתה בנתיב המהיר. אל תשתגע ואל תרד לשוליים, כי איזה חלאה יזהה אותך ויצלם. אחרי זה יעלה לרשתות, ואז יטגנו אותך. נכון שאני חלאתי תמיד, אבל הפחד שולט בי. התמכרתי לסקסופון של מל קולינס ולגיטרה של מארק קנופלר, והגעתי לנתיב המהיר, ומשם לאיילון ולנמל.
ברזי המתין לי עם הכובע הפסיכי שלו, שמזכיר לוחם בווייטקונג, ועם הבקבוק פטל שהוא סוחב בטרנינג מהבית. למה הבאת אותי לפה פח, הכל כשר פה, מה אני אוכל? שאלתי.
"
זה מה שיש. תפסיק להתלונן חתיכת מאוס", הוא הגיב במתקפה משלו, "למה חנית במקום אסור? תן לי את המפתחות, אני אזיז את האוטו. נמאס לי לטפל בך עם השטויות שאתה עושה. אתה בן 60 עוד מעט, אבל מתנהל כמו אידיוט. תן לי את המפתחות מיד! מה הקוד, דביל שכמוך".
נתתי לו, כי הרגשתי ירידת סוכר איומה. כל הציבור בנמל התערבב לי באוזן, והתקשיתי בשמיעה. הזמנתי כריך סלמון על לחמנייה כשרה, ואיימתי על עצמי לא להקיא, כפי שקרה אתמול כשטחנתי את המצייה של כיפוש, הצדקת הכשרה, שלא מתירה חמץ בבית.
היא נורא נבהלה ממה שקרה, אבל לקחה אחריות. "מאמי, לא היה לך טעים? מה קרה לך. שמתי רק גבינה מלוחה, גבינה לבנה 9% וכמה ביצים. אפילו פגעת בי כשאמרת שזה ציון 9".
נשכבתי על הספה מותש, ואמרתי לה שתפסיק כבר עם הציונים על כל ארוחה. רק אמא שלי זה עשר, כמה פעמים אני אגיד לך את זה?
"אבל לקחתי ממנה את המתכון. במחשבה שנייה, אולי שמתי יותר מדי חלב". חלב ושתי גבינות? מה אני נראה לך? עגל שמגמיעים אותו בקולוסטרום? יש לי קיבה עדינה. אמא לא עושה לי ככה. "היא עושה בדיוק ככה. אצלה אתה אוכל הכל, עד שאתה מתעלף. רק עלי יש לך ביקורת", היא נכנסה לתפקיד של קורבן עבירה קלאסית. מזל שנרדמתי.
אז הכריך היה אסון, עוגת הגבינה והדובדבנים תיקנה את החרפה, וברזי כבר חזר.
"ראיתי שכתבת קצת שטויות על טקס המשואות", אמר, "מה אכפת לך מי נואם? ולמה אתה בכלל צופה בזה, אם זה מרגיז אותך?"
אני לא אוהב נאומים פח, מה אתה רוצה ממני? אתה יודע שנאומו של היו"ר הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק, בטקס המשואות הראשון כלל 121 מילים? בשביל מה בכלל אנחנו צריכים לשמוע את אגם הדרעק מפאר את עצמו, ועכשיו גם ביבי? לא נמאס לך מהם?
"נמאס לי מהרבה דברים במדינה. אבל זו דמוקרטיה, אלה הפוליטיקאים שלנו, שהרוב בחר בהם. אני לא בחרתי בהם, אבל אני מכבד את החלטת רוב הציבור. אתה בכלל לא מצביע, אבל רק מתלונן כל היום".
נכון, אני לא במשחק של בחירות לאגם הדרעק, או לרשויות המקומיות, כי איני מאמין למילה אחת שלהם.
***
ברזי שוב התחפש לפורסט גאמפ, ויצא לצעידה היומית של שש שעות, שני ק"מ בשעה. חמוש בבקבוק ובאוזנייה כדי להאזין לרדיו. הוא מאושר מדי, חייבים לשבץ אותו שוב במעגל העבודה, שיסבול קצת.
בערב חזרתי הביתה. הצדיק שיחק באמבטיה. נו, אתה רואה שאבא מקיים תמיד את מה שהוא מבטיח? אמא הביאה אותך הביתה כמו שהבטחתי לך.
"נכון אבא. היה לי כיף במושב. אתה לוקח אותי ללונדון כמו שהבטחת לי, נכון?"
כשתגדל אקח אותך.
כיפוש עישנה סיגריה בחלון של המטבח.
"להכין לך לאכול?"
לא מאמי, תודה. תכיני לי פופקורן עם קצת קרמל. בואי נראה חדשות.
"אתה לא רוצה מצייה?", היא הקשתה.
לא, כפרה, אני בשרי. לא רוצה להרוס לך את הכשרות.
היא הביטה בי במבט ארוך, ארוך מדי. על המסך דיבר מישהו שאמר שביבי שינה את דעתו על ההסכם עם הסוכנות של האו"ם, כי בנו יאיר הבין מהפייסבוק שהציבור לא אוהב את זה. חייבים לגרש את הילד הזה מבלפור, חשבתי לעצמי. הוא לא עובד, וכל הזמן גולש. זה לא בריא לנו.
"הנה הפופקורן מאמי, בתיאבון. מה הציון?", שאלה כיפוש.
9, כפרה, באמת טעים לי. בואי נראה "האנטומיה של גריי", אני בגעגוע למרדית שמזדקנת רע. מכבי חטפו "פריטל" (רביעייה) מנתניה. מסתמן שזה יופי של יום.