אז מה קורה בעזה? הורגים, תודה ששאלתם. עדיין לא נהרגנו, תודה לאל. גם בגדה יש שקט. מה שמעלה את הרעיון ללכת על סגר כללי בכל השנה. תראו מה זה עשה בעזה. אז הייתה הפגנת ענק של מיואשים על הגדר, אבל כנראה שהם לא ממש מיואשים אלא מוסתים (זוכרים את הכתבות על החיים הטובים ברצועה?), ונכון לעכשיו איש מכוחותינו לא נפגע. אומנם נהרגו שם 17 ונפצעו קרוב ל־1,000 מוסתים, אבל אלה הרי היו גם מחבלים. בקיצור, מספיק עם הרמייה העצמית שלנו.
ב־2007 השתלט חמאס על הרצועה, ומאז הוטל המצור שהפך כל אזרח ברצועה למטרה וכל השאר מבצעים ואנחות והם אשמים. במקביל נמשך והולך מסע השיסוי הפנים־ישראלי נגד כל מי שמעז להתקומם (מוסרית, מוסרית) מול מה שמצטייר כמו ירי חסר הבחנה. כדי שלא יצטייר ככזה, יש צורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אין לי ספק שצה"ל מתחקר את אירועי סוף השבוע, אבל כמות ההרוגים והפצועים מחייבת ועדה ממלכתית ולא תחקיר פנים־צה"לי. ועדה שתדבר עם העם, עם העולם ועם חיילי צה"ל.
ראשון הנחקרים, בצד ההערכה על כך שמיליונים לא פרצו את הגדר ושטפו כל הדרך לתל אביב, אמור להיות מפקד פיקוד הדרום, אלוף אייל זמיר, ואחריו כל שרשרת הפיקוד, עד רמת החייל. בימים האחרונים היו בפיקוד הדרום של זמיר פריצות גדר בלתי סבירות מצד הפלסטינים ולך דע אם זה השפיע על נוהלי הפתיחה באש. זמיר ביש המזל נקלע ב־2011 כאוגדונר 36 ליום הנכסה ברמת הגולן, כאשר כמה עשרות פלסטינים ניסו לפרוץ את הגדרות לתוך הרמה. זה הסתיים בארבעה הרוגים ובעשרות פצועים, ונחשב כסיכול מוצלח.
רוח המפקד היא שהם לא יעברו והיא מובנת. הבעיה היא הפרשנות של הצלף הבודד או מפקד הטנק, והיא חייבת להיבחן פומבית. בעיקר משום שלא נראה שמספרי ההרוגים והפצועים ימנעו סיבוב נוסף, ולך דע איך יסתיים הסיבוב הבא. ועדת החקירה אמורה לאותת למפקדים בשטח: דיר בלקום, היא אמורה להתייצב מול ועדת החקירה שקרוב לוודאי תוקם באחד מארגוני זכויות האדם באו"ם (זוכרים? זה שהציל את ישראל מידי עצמה רק בשבוע שעבר בעניין מהגרי העבודה), וחוששני שטענות על טבח המוני של אזרחים סורים בידי אסד לא יבטלו את הקמתה.
ועדת חקירה ממלכתית גם תרגיע את התסיסה (המוצדקת) אצל חלקים רבים וטובים בחברה הישראלית. אלא אם כן הממצאים יחייבו שינוי בפקודות הפתיחה באש או יצדיקו שינוי מדיניות (חלום באספמיה). עוד לפני הקמת ועדת החקירה, על צה"ל לפרסם את נוהלי הפתיחה באש וכיצד יושמו על ידי הכוחות בשטח (תרגיעו, גם נחיל שיעבור את הגדר לא יפגע בביטחון המדינה). מאחר שההוראות, יש להניח, לא אפשרו ירי פרוע, על הוועדה לבדוק בעיקר כיצד והאם חלחלה הפאניקה ששררה לקראת ההתקהלות של הפלסטינים אל פקודות הפתיחה באש. יש לבחון אם ומתי הירי בוצע נגד מחבלים שניסו לפגוע בחיילי צה"ל, עד כמה אותרו פעילי חמאס חמושים, ועד כמה רציני היה החשש שאלפים יחצו את הגדר.
סירנות עולות ויורדות
בינתיים, כשאין חקירה מסודרת, צצים פה ושם ביטויי התנגדות לאורח שבו מצטיירת ההפגנה ברצועה. הבעיה העיקרית של הממשלה היא: האם יתנחשל בתקשורת גל שיתבע הבהרות. לכן כל קובי מידן, בחור עדין למראה והופעה, שחותמו התקשורתי הטכני (פינה זניחה בגל"צ) הוא ברמת ציוץ בטוויטר, הפך לאויב העם.
בעיקרון, את חשבון הנפש הלאומי חייבת התקשורת לתבוע ישירות מן הממשלה, שמדיניותה הציבה את חיילי צה"ל במשימות בלתי אפשריות, ועד שלא תוקם פה אותה ועדה ממלכתית, צריכה להתווסף לקריאה "מושחתים, נמאסתם", "מושחתים, אתם משחיתים גם את צה"ל".
הדרך הנכונה כמובן להרגיע את הרצועה היא פשוט להסיר את המצור. חמש דקות אחרי הסרת המצור בים יהיה כאן שקט שממנו ניתן להגיע לרגיעה הכללית. יבריחו אמצעי לחימה? הפצצה הכי קטלנית שאני מכיר מורכבת מזעם, נקם וחוסר ברירה, ואת אלה אנחנו מספקים להם בשפע.
בעוד הדרום רותח דווקא בצפון יש סיכוי לרגיעה. כולנו שומעים בתכיפות גדלה והולכת אזהרות שהמצב בצפון, בגדה ובדרום נפיץ (נכון). רוב האזהרות מגיעות מגורמים מוסמכים בצה"ל, ובייחוד מהרמטכ"ל שלא ידוע כאלרמיסט או כפזיז הדק (נכון). ההסבר של הפוליטיקאים הוא שאלה הם אויבינו שקמים עלינו לכלותנו (לא נכון). האמת היא שבכל החזיתות שלנו יש שני צדדים, אחד חזק, אנחנו, והאחרים חלשים ממנו. כשאנחנו מחטיפים להם בצפון ובדרום, אנחנו תמהים מדוע הם גם מתחמשים וגם מאיימים עלינו. לכן אנחנו חוששים שמא כל זה מתכנס לקראת הסערה המושלמת, פיצוץ עם סוריה, חיזבאללה ואיראן, גדה ורצועה.
למזלנו יש לנו את רוסיה, וזו הסיבה לרגיעה בצפון: רק לפני חודש קשקשה ניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם, כי "וושינגטון מוכנה לפעול כדי לכפות הפסקת אש בסוריה, אם האו"ם לא יעשה מעשה". להיילי אין מושג ירוק מה קורה בסוריה או מה ארה"ב מתכננת בסוריה. הרמטכ"ל הרוסי גנרל ואלרי גרסימוב הגיב מיד כמי שנוזף בילד סורר: "אם תהיה סכנה לחייהם של קצינים רוסים, הצבא הרוסי יגיב נגד ירי טילים ומשגריהם שיפעלו נגדנו". ממשל טראמפ הבין והתקפל מסוריה. סעודיה בעקבותיו, מה שמשאיר את ממשלת הימין בישראל כמהמרת האחרונה שמתעקשת להמשיך ולהפסיד בקזינו.
בזמן האחרון, לאחר שיורטו מטוס וכטב"ם, יש רגיעה בפעילות מצד צה"ל (הפוליטיקאים ממשיכים להתלהם), כך שיש להניח שאם רוסיה מאיימת אז רוסיה מגיבה, וצה"ל, כולל חיל האוויר, מבין את מגבלות הכוח. מה שמשאיר אותנו לחסדי דרג פוליטי שחי בתחושת בחירות בפתח וצריך לכנס את העדר בקולות עולים ויורדים של סירנות. השאלה העיקרית היא עד כמה צה"ל יכול למנוע מפוליטיקאים תלויי מצב חירום להלהיט את האוויר, ואין לה תשובה. אתם יודעים, דמוקרטיה בלה בלה.
מאחר שבמתאר המלחמה העתידית הנפגעים העיקרים יהיו בעורף, דחוף לבחון כבר כיום, לפני שתוקם ועדת החקירה שאחרי המלחמה הבאה, אם ההגנה הרב־שכבתית נגד טילים מסוגלת להתמודד עם הכמות שבידי האויב מצפון ומדרום. הערכות המצב של ממדי הפגיעה בעורף הן כיום הדבר הנזיל ביותר והסודי ביותר במערכת הביטחון, בבחינת כל מספר זוכה. ולכאן בדיוק הובילה אותנו מדיניות הביטחון של הממשלה: ביטחון לאומי זה כמו מפעל הפיס, רק שבמקום אראלה מגיעים נציגי קצין העיר.