ההתקוממות הפלסטינית בגבול עזה מזכירה במובנים מסוימים את האינתיפאדה הראשונה. היינו אמורים להיות חכמים יותר, אך במקום זאת המנטרה היחידה שבחרו מנהיגינו לשמר היא אמירתו של יצחק רבין ז"ל “לשבור להם את הידיים והרגליים". 31 שנה לאינתיפאדה הראשונה, ובמעין מעגל קסמים חזרה ישראל להתעמת עם אוכלוסייה פלסטינית מורדת. האינתיפאדה הראשונה, שנמשכה יותר מחמש שנים והתפרסה בעזה וביהודה ושומרון, הביאה בזמנו לניפוץ אשליית השקט ולהתפכחות מאשליית ההשלמה הפלסטינית עם הכיבוש הישראלי.
ההתקוממות הונהגה בעיקר על ידי בני פחות מ־30, רבים מהם נולדו למציאות שבה שולט הצבא בחייהם, וזכויותיהם מופרות. כמו אז, גם כיום ההתקוממות העזתית באה אז להזכיר לכולנו כי הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא פס מן העולם, ועזה הנצורה זה 13 שנה היא סיר לחץ שאם נרצה או לא - מתפוצצת לנו בפנים. בסיר לחץ זה, בצל הבעיות ההומניטריות, מסתתר דחף לאומי פלסטיני שאינו בר כיבוש. כמו אז, גם כיום האוכלוסייה הפלסטינית המתקוממת מעורבת עם מחבלים באופן שקשה להבדיל ביניהם.
מותו ביום שישי האחרון של הצלם הפלסטיני יאסר מורתג’א, שהוא ההרוג ה־29 מתחילת גל העימותים הנוכחי, מסמן את האופן שבו ישראל שוב הולכת ומסתבכת. תמונתם של אזרחים בלתי חמושים הרוגים מירי צלפים היא תמונת ניצחון פלסטיני ששום הסברה ישראלית או תחקיר מבצעי לא יוכלו לה. כמו אז, גם כיום רבים מסבירים כי ההפגנות בגדר הגבול עם עזה הן עניין זמני ואוטוטו לפלסטינים יימאס, והם יחזרו לשגרת יומם. אך הניסיון מורה לנו בדיוק את ההפך. כשלאוכלוסייה צעירה בעיקר אין שגרת יום סבירה לחזור אליה, לא נמאס לה להתקומם. עוד מורה לנו הניסיון כי התקוממות שמתחילה בהפגנות בדרך כלל הופכת אלימה יותר. ניסיונות החדירה וניסיונות הפיגועים ההולכים ומתגברים בימים האחרונים בתוך הטריטוריה הישראלית הם עדות לכך.
השיטות שנוסו כדי למגר את האינתיפאדה הראשונה כללו שימוש ברימוני הלם, כדורי גומי, הריסת בתים, מעצרים המוניים וגירוש של מחבלים (שרבים מהם שוחררו וחזרו ברבות הזמן לשטחים). אמירתו הידועה של שר הביטחון דאז יצחק רבין “לשבור להם את הידיים והרגליים", כאמור, הייתה תוכנית הפעולה העיקרית. אלא שרבין עבר שינוי תודעתי בשנות האינתיפאדה. הוא הבין כי הסכסוך לא ייפתר בכוח הזרוע. כאשר נבחר לראשות הממשלה
ב־1992 החל לחתור להסכם עם הפלסטינים והביא את הסכמי אוסלו, שלמרות הביקורת כלפיהם, גם אחרי שנות שלטון ליכוד ארוכות לא בוטלו. בניגוד לרבין, שר הביטחון וראש הממשלה הנוכחיים, בצד אימוץ חלק מהשיטות הישנות, אינם עסוקים בחשיבה על השלכות הסכסוך על ישראל. בימים אלו הרבה יותר חשוב לנתניהו לפלס את דרכו בכוח אל טקס המשואות הממלכתי ולצבוע אותו בצבעים פוליטיים, בחסות נשיאה המפוקפק של הונדורס. לאזרחי ישראל, החוגגים בימים אלו 70 שנות עצמאות, מגיע ראש ממשלה שלא מרוכז רק בשרידותו, מסוגל ללמוד מהעבר ולקדם חזון צופה פני עתיד.