מלחמת האזרחים בסוריה פרצה לפני שבע שנים. במשך השנה הראשונה ידע בשאר אל־אסד בעיקר מפלות. השטח שהחזיק המשטר העלאווי הלך והצטמצם. באוזני שמעתי את שר הביטחון אהוד ברק מעריך כי ימיו של אסד ספורים. למיטב זיכרוני, הוא לא נתן לו יותר משבועיים. מערכות הביטחון שלנו התלבטו אז לגבי ההמלצה שעליהם להציג לדרג המדיני.
האם מה שקורה בסוריה - טוב ליהודים? האם נפילת אסד כחלק מהאביב הערבי (שהיו אצלנו פרשנים ומומחים שוטים שתלו בו תקוות גדולות לדמוקרטיזציה בעולם הערבי) היא בשורה למדינת ישראל, או שמא החלופות שיצמחו בסוריה יהיו מסוכנות לנו יותר? תחילה היו גורמי ההערכה שלנו משוכנעים כי נפילתו של אסד בלתי נמנעת, ולכן אין זה חשוב כלל מה אנו רוצים. אך לאחר ששליט סוריה החזיק מעמד גם כשרוב מדינתו נשלטה בידי דאע”ש ומיליציות שונות ומשונות - גיבשה ישראל מדיניות של ישיבה על הגדר: תמיכה הומניטרית בלבד במורדים לאורך הגבול הגולן, “קווים אדומים” ביחס להעברת “נשק שובר שוויון” מאסד לחיזבאללה בלבנון, וניסיון, עקר בינתיים, למנוע התבססות איראנית בסוריה.
ככה זה נמשך בשנים האחרונות. ישראל החליטה לא להתערב במלחמת האזרחים בסוריה. “זה דבר ואלו כולירה”, אמרו אצלנו ואיחלו הצלחה לכל הצדדים. השקפנו מהצד על כל המתרחש בסוריה. המחיר היה כמובן התעלמות מהאינטרסים שלנו בדיונים שהתקיימו בין אלו שהתערבו בה בפועל. לא היינו קיימים בדיונים בין ארצות הברית לרוסיה, ודאי לא בדיונים בין פוטין, ארדואן ורוחאני. וכל אותה עת המשיכו המומחים שלנו לטפטף לאוזנינו את המוסכמה הבלתי מעורערת: סוריה לא תשוב להיות מה שהייתה לפני מלחמת האזרחים. שוב לא תהיה אויב מסוכן לישראל, לא עוד מדינה עם שלמות טריטוריאלית, אלא מסגרת רופפת ומפורקת של אינטרסים מקומיים וזרים, שבטים ומיליציות. לא מדינה.
אבל הגיעה כנראה העת להערכת מצב מחודשת. כי למרות המומחים, אסד - בסיוע איראן ורוסיה - מנצח במלחמה. לאחר שהחריב ערים שלמות, הרג יותר מחצי מיליון מאזרחיו, הפך מיליונים אחרים לפליטים שנפוצו בירדן, עיראק, לבנון, טורקיה ובמדינות אירופה השונות, הוא עדיין השליט בסוריה.
הוא אומנם העניק לרוסים בסיסי קבע בדמות נמלי אוויר וים שלא במהרה יצאו מהם. הוא אומנם הפך עצמו תלוי באיראן, במשמרות המהפכה שלה ובמיליציות השונות הנלחמות בשמה למענו. הוא אומנם מכר את נשמתו לשטן החיזבאללה, אבל סוריה תחזור להיות מסגרת מדינתית אחת, עם שלטון מרכזי אחד, וגם תחזור להיות מה שהייתה: אויב מסוכן לישראל, ואולי אף מסוכן יותר משהייתה לפני שהפכה גיא הריגה וחורבן, כי כשתסתיים שם המלחמה, סוריה תהיה ראש גשר איראני בגבולנו. שום תקיפה על בסיס חיל אוויר סורי כזה או אחר לא תשנה את התמונה הזאת.
רק דבר אחד יכול לבלום כעת את התהליך הזה: חיסולו של אסד. השימוש האכזרי שעושה אסד בנשק כימי רצחני נגד אזרחיו: זקנים ונשים ותינוקות, מגלגל לידי ישראל הזדמנות לשנות את מהלך הדברים הצפוי הזה. אסד הוא בעיני העולם החופשי פושע מלחמה, רוצח המונים שדמו מותר. חיסולו האישי יביא גם לנפילת משטרו. דאע”ש אינו מהווה עוד שיקול, או תירוץ, להימנע מהתערבות במלחמת האזרחים. אסד הוא העוגן האיראני בסוריה, וגם העוגן הרוסי, כי פוטין מציג את תמיכתו באסד כצעד של תמיכה בשלטון הלגיטימי נגד מורדים במלכות. הוא בולם כל מהלך נגדו במועצת הביטחון. מדינות אירופה שהסכימו בעבר כי בתום המלחמה אסד לא יוכל להמשיך לשלוט בסוריה - נתקלות עתה בעמדה הרוסית הגורסת שאסד אינו הבעיה בסוריה אלא חלק מהפתרון. גם את המהלך הרוסי הזה צריך לשבש. ולשיבוש כזה יהיה לנו גם שותף אמריקאי. ולכן: צריך להרוג את אסד, ויפה שעה אחת קודם.