כבכול שנה ביום השואה, אני מזכיר לעצמי גם היום שמבחינה מסוימת אף אני, יליד הארץ שגדל בה, הנני ניצול שואה. כי כמו אמהות אחרות, תכננה גם אמי לנסוע עם בנה התינוק, אני, לפולין באוגוסט 1939 כדי להציג להוריה את נכדם. אבל כשרוחות המלחמה גברו, החליטה למזלנו לבטל את הנסיעה – וניצלנו. אחרים שנסעו לא חזרו.



אבי, יוסף תירוש, שהיה בעל טור בעיתון “הצופה”, פרסם ב־9 במאי 1945, יום לאחר כניעת גרמניה, מאמר תחת הכותרת “יום הניצחון”. לכבוד הוא לי לארחו כאן בקטעים מתוך המאמר:



“זה היום קיווינו לו, ועתה כשבא הנגילה ונשמחה בישועתו? שש שנים ציפינו לו וכשבא סוף־סוף, בא במאוחר בשבילנו. אילו הקדים בשנתיים־שלוש, היינו ‘מרוויחים’ כמה מיליוני נפשות... ניצחון? איזה ניצחון? ניצחון חמוץ דם בנינו ובנותינו, דם שליש האומה. לא דם של קורבנות שדות קרב, אלא דם החיים של אומה שקטה, שצר ואויב ביקש לחסלה לעיני עולם ומלואו, והעולם סבר וקיבל ושתק.



“מה יביא לנו בכנפיו הניצחון הזה? בפרוס הניצחון במלחמה הקודמת ניתנה לנו הצהרת בלפור. אז היינו כחולמים – חלום הוד על מלכות ישראל ועל פעמי המשיח המתגלים. תקופת כורש שנייה ראינו בעיני רוחנו. ולא אנו בלבד, אף מדינאי העולם ראו כך. ‘יום זה הוא יום תחייתה של האומה הישראלית’, הכריז הלורד רוברט ססיל למחרת מתן ההצהרה.



“אז חגגנו בשמחה גדולה את יום סן רמו, שבו הוחלט במועצת מעצמות הברית למסור את הנהלת ארץ ישראל בתורת מנדט לבריטניה. אז הוכרז באופן רשמי ופומבי על ההכרה ב’מציאות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל’, והוכרו היסודות לבניין מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת.



“מה יביא לנו היום יום הניצחון ומה טמון בחביוני המחר? עם הניצחון קרועים חלונות ביתנו לתוך האפלה, ואופקינו מעורפלים. אימה ופחד מסביב. בינתיים, בין שתי המלחמות ובפרט בעקבות השנייה, קטונו, דלונו. אולם גם רכשנו מעמד בארץ הזאת, התבססנו בה ברוח ובחומר, הכינו בה שורשים כאילן עתיק יומין ושוב לא תזיז אותנו מכאן כל רוח מצויה ושאינה מצויה.



“והעולם? הינוח עתה מעקת המלחמה לאורך ימים? היביא לנו באביב זה אביב עמים חדש בהיסטוריה? הישנם עוד מאמינים תמימים כאלה? ומאידך, היד ה’ תקצר? תפילתנו היא שחומת השלום שתקום על אדני הניצחון תעמוד הפעם ימים מרובים; שאל ייראו בה במהרה בקיעים מסכנים.



“’הרוצה בשלום ייכון למלחמה’, לימדונו הלוחמים העתיקים. והמתכונן למלחמה ומשחיז בתמידות את מאכלתו, כלי זינו מפתים אותו וסופו שמוציאם מנדנם לשימוש. חסידים ראשונים היו מטים אוזן במוצאי יום כיפור - בתקוע השופר בסיום היום – לשמוע את קול השופר של חודש אלול הבא, המעורר לתשובה ולסליחות. בהישמע עתה הצהלה על שלום וביטחון, האין להטות אוזן ולקלוט את תרועת המלחמה הבאה? ישמרנו השם”.



עד כאן אבא. חששותיו די התממשו בשורת מלחמות מקומיות שאופיינו ברצח עם – בסודן, בגואטמלה, בקמבודיה ובבוסניה. אך אלה היו מלחמות מקומיות בהיקף מצומצם. המלחמה העולמית הבאה לא באה, אבל האיום מרחף מעל העולם. ואם תבוא חלילה, כשנשק גרעיני בידי מדינות שונות, השואה שתביא בכנפיה עלולה להעמיד בצל את השואה שאנו מתייחדים עם זכרה היום.



אכן, ישמרנו השם.