כל כך התמכרנו למריבות ולשנאה, עד ששכחנו איך לאהוב את המדינה

בין כל המזימות הבינלאומיות שרוחשות סביבנו, חגגנו גם יום הולדת 70. בדרך כמובן שהתנגחנו זה בזה עוד קצת, שיהיה. ככה זה כשמכורים. לא הספקנו להתקוטט שוב על חפותו/אשמתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנוכח הדלפות חדשות, אבל הוכחנו בדרך אחרת שהערכאות המשפטיות בכל מקרה לא ממש מעניינות אותנו כשהן פוסקות בניגוד למה שהחלטנו מראש. 
 

השבוע נדחה סופית הערעור של העיתונאי יגאל סרנה נגד ראש הממשלה. האם הסיפור הזה שינה איזושהי תפיסה אצל מישהו? לא ממש. נתניהו עדיין מרגיש רדוף, וגם סרנה עדיין מרגיש רדוף. הכל בסדר, הרי גם אהוד אולמרט מרגיש רדוף, וכמוהם עוד רבים אחרים. מתישהו במהלך 70 שנותינו איבדנו את הוויכוח הבונה לטובת התמכרות לטיעונים שאי אפשר להפריך, כי הם מתמקדים רק בשאלה למה השני כל כך טועה. התחלקנו לקבוצות שעיקר עשייתן הוא לא להסביר בצורה חיובית את המסקנות החותכות שאליהן הגיעו, אלא להסביר למה הן צודקות גם אם שלוש ערכאות קבעו אחרת, ולמה הקבוצות האחרות פשוט מטומטמות. 
 

יותר מדי אנשים התמכרו לרעיון שהם ורק הם שומרים על מה שהכי חשוב בישראליות, בעוד השאר מונעים רק מכוונות זדון. לא רק על הנאום של ראש הממשלה בטקס המשואות רבנו, וגם לא רק על השאלה אם נצפה בטקס או נוריד את הרייטינג במחאה. אפילו על השיר ״מכורה שלי״ הצלחנו לריב. והרי מדובר באחד השירים היפים, הנוגעים והמרגשים שנכתבו כאן על ידי לאה גולדברג, משוררת נפלאה. בחירה נהדרת לפתוח בה את טקס הדלקת המשואות. אבל כנראה שזאת כבר לא ״מכורה שלי״, כי אם ״מכורים שלי״, מכורים למריבות. 

 

אז הרווחנו עוד הזדמנות לרדת על מירי רגב, כי השיר בכלל נכתב על ליטא, מולדתה של גולדברג. לא משנה שבפועל המסקנה הזו מוטלת בספק והשיר אולי נכתב על ליטא, אולי על ישראל, אולי בכלל על אהבה. זה עניין של פרשנות, וגולדברג לא נמצאת כאן כדי לפסוק מי צודק. אבל כשהמטרה היא להוכיח שמישהו אחר מטומטם, לא קשה למצוא סיבות, במיוחד אם רוצים ללעוג לבורותה של מירי רגב.
 

מתוך גישה בסיסית שגורסת שהשני תמיד גרוע ממני, אף אחד אף פעם לא טועה. אף אחד לא עוצר את עצמו ברגע מסוים ושואל: יכול להיות שהתמכרתי למריבות ואני מלא ברעל? נשמע הרבה יותר טוב להגיד: אני שם מראה בפני אחרים, וזה תפקיד קשה. ואוי, הבדידות, והתגובות המזעזעות. רק שבפועל התמכרנו למה שאנחנו שונאים במקום למה שאנחנו אוהבים. 
 

אלה שונאים את כל מי שמתנגד לאידיאולוגיה המושלמת שלהם ומאחלים לו להיאנס על ידי סודני, ומנגד אלה שכל כך שונאים את אידיאולוגיית השלטון ומתעבים כל מה שקשור במדינה ושכפרויקט לרגל 70 שנות עצמאות מוצאים לנכון לבחור ב"התקווה" כשיר הכי שנוא אי־פעם.

 

בפרספקטיבה של 70 שנה מותר להודות שקצת שכחנו איך לאהוב. איך לאהוב באמת, לא איך לצעוק שאנחנו אוהבים, וזו בעצם הסיבה לאופן שבו אנחנו מתנהגים. הרי יש לנו נכס משותף. מי שרואה חשיבות רק בבית הפיזי ולא רואה חשיבות בשלום בין כל דייריו, הורס אותו מכיוון אחד. מי שרק מבקר את דיירי הקומות האחרות ואת סמלי הבית, הורס אותו מהכיוון השני. להגיד ״אני אוהב את המדינה ולכן שונא את האזרחים שמבקרים אותה״, זה לשנוא חלק ניכר מהמדינה, שהרי בסופו של דבר המדינה היא סך כל אזרחיה. ולהגיד ״אני אוהב את המדינה ולכן מבקר אותה ללא הרף ובחריפות שרק הולכת וגוברת״, זה קצת כמו להגיד "אם לא הייתי אוהב כל כך את אשתי, לא הייתי מכה אותה".
 

כולנו יודעים שלא מומלץ לזרוק זבל בתוך הבית שבו אנחנו גרים, גם אם דיירים אחרים זורקים. בסוף אולי נחזיר להם מנה אחת אפיים, אבל נחיה בבית יותר מלוכלך. לכלוך מנצחים בניקיון, לא בעוד יותר לכלוך, גם אם לפעמים אתה מרגיש קצת פראייר כשכולם זורקים זבל ורק אתה לא. כרגע יש פה יותר מדי אנשים שעסוקים בהצבת מראות. כל אחד רואה את הכיעור של השני, ומתוך ״תחושת שליחות" שבוערת בו דואג להציב מולו מראה, שיראה את כיעורו. התמחות מעניינת מצאנו, שלא לומר התמכרות. הרי אצל כולנו יש מה לתקן. מי שרוצה שאחרים יתקנו, שייתן דוגמה אישית. אולי כדאי שניגמל מהצבת מראות בפני אחרים כל הזמן, ומדי פעם נסתכל במראה בעצמנו.
 

אין שום חוכמה בשיר הלל עיוור, אבל גם לא בטראשינג עיוור. אפשר לסכם שבמבחן התוצאה ריבוי המראות לא משפר את המצב, אולי כי אף אחד לא יכול להכיל ביקורת כשהוא חש שהיא מלאת שנאה. כולנו יודעים לדבר על כך שצריך להנמיך את להבות השנאה, אבל כל אחד רואה רק את הלהבות שמופנות אליו. לכאורה הוא רק מגיב, אבל הגענו למצב שבו כולנו רק מגיבים, והתוצר של סך כל התגובות שלנו הוא הלהבות שבוערות כאן ועכשיו. 
 

בואו לא נשכח, באמת שיש לנו ארץ נהדרת. זו לא סתם קלישאה. חלמנו עליה אלפיים שנה בגלות, כולנו בני מזל יותר משהיו אבותינו, נלחמנו עליה ביותר מלחמות משרצינו, וזכרנו השבוע את כל מי שהקריב את חייו עבורה. אבל זה לא מספיק לבכות ביום הזיכרון על מי שהקריב את היקר מכל, את האמת הזו צריך לשאת כל השנה. כמו שאמר הנסיך הקטן, הזמן שהקדשת לשושנה הוא שהופך אותה לחשובה כל כך, אבל השאלה היא במה השקית את השושנה במהלך הזמן שהקדשת לה, ברעל או במילות אהבה.
 

נאחל לעצמנו שסימני התקופה האלו ייגמרו במהרה, וכך גם משמעותם. שניגמל מההתמכרות למריבות, ובטח מהאהבה שלנו להתמכרות הזו ושנחזור לאהוב את המכורה שלנו במובן הפשוט, כמו פעם.