אחרי חגיגות ה-70 למדינה הגיע הזמן לעצור רגע ולעבור לבחירות. לא הבחירות בקלפי - גם זה עוד יגיע בקרוב, או בשנה הבאה - אלא הבחירה שלנו איך להתנהג כלפי המדינה במהלך כל השנה. כדי שנוכל לומר לעצמנו שעשינו משהו בשבילנו וגם בשבילה. 



לאהוב את השונה



כמו שאמרו חז"ל (חיפושיותנו זיכרונן לברכה): "כל מה שאתה צריך זה אהבה". בואו נבחר לאהוב את המדינה, עם מה שיש בה וגם עם מה שאין, כי בלי אהבה זה לא שווה כלום. בואו נאהב את העם שלנו גם כשהוא מעצבן, מתעצבן ומתלהם, גם כשהוא מתייפייף ומתבייש ומתייסר. האהבה היא הרי מקור הוויכוח: יש כאלה שאוהבים את המדינה, ממש ממש עד שאין להם מקום לאהוב מספיק את האחר ואת הגר. ויש שאוהבים כל כך את האחר עד שהם רואים את גילויי האהבה לאדמה, להיסטוריה ולשורשים בעין צרה ובחשש לחופש ולדמוקרטיה. 



לאהבה אין כללים, אין נוסחה. אבל אפשר לבחור. לבחור לאהוב גם את מי שאוהב משהו אחר, לנסות להבין מה בדיוק הוא אוהב ולהפסיק את הכעס, השנאה, הבידול והשלילה. זה לא מונע את הרצון לתקן, זו רק בחירה לצרוך את מה שכבר יש קצת אחרת.



להילחם על מה שהשגנו 


אנחנו נלחמים כבר 70 שנה על ההכרה, על האדמה, על העצמאות, על הגבולות ועל הרצון הבסיסי להיות ולחיות. מרוב מלחמות אנחנו לפעמים רוצים רק לנוח, לעזוב את הכל ולוותר. בואו נבחר להילחם. להילחם על מה שכבר השגנו, להילחם על מה שאנחנו רוצים לשנות. זה אומר להיות מעורב, לא להתנתק, לא לוותר ולא להיכנע. לזכור שהכל בידיים שלנו, גם אם זה לא ממש נכון כעת. ולהילחם על מה שאנחנו מאמינים בו, גם אם אנחנו מאמינים בדברים שונים. להילחם על מה שמציק, להילחם על הערכים, למען הילדים.



ורצוי לירות קצת פחות בנגמ"ש, כי מלחמה צריך לעשות באהבה או לא לעשות בכלל. וכן, להילחם זה גם לדעת להפסיד, להקריב, לתכנן ולהסתער שוב. עשינו את זה במשך 70 שנה, בואו נמשיך בתקווה שמעכשיו יהיו פחות נפגעים.



להאמין שיהיה טוב 


"מי שמאמין לא מפחד", זו אולי משאלת לב שקצת גדולה על החיים הארציים, אבל יש בה היגיון בסיסי. כי כל הפרויקט הזה שנקרא ישראל נולד מאמונה ברעיון כל כך מופרך, עד שאנחנו חייבים להאמין. הרצל העיתונאי חזה רעיון שנשמע אז כפנטזיה או כשיגעון, והסיכוי למימושו היה קרוב לאפס. אבל הרעיון התגשם. היה לו מחיר, ונלוו אליו תלאות, פרעות וצרות, ולכן הוא מחייב אותנו להאמין. אמונה שיהיה טוב, או לפחות יותר טוב.



להאמין שזה לתמיד ולא רק לרגע, להאמין במערכות שלטון החוק, בכנסת, בממשלה ובשרים, במערכות האכיפה, במפקדי הצבא ובשוטרים, בעיתונות וגם באזרחים. להאמין שכולם באמת מנסים, שכל אחד רוצה שיהיה יותר טוב לחברה. להאמין שאם דברים משובשים זה רק עניין של זמן עד שהם יסתדרו. בואו נאמין שיש מטרה משותפת, שיש ביחדנס, שיש כאן עם. כי רק אם נאמין זה באמת יישמר.



להתחבר לאחר


החיבור הנפוץ בימים אלה הוא החיבור האישי. אנשים מתחברים לעצמם, לאני הפנימי, לסלולרי הפרטי, לצרכים וליצרים. אני בעד, אבל חושב שכדאי להרחיב מעט. בואו נבחר הפעם להתחבר לשכנים, להתחבר לדתיים, לערבים, לאתיופים, לרוסים. להתחבר לאשכנזים ולמזרחיים. לחפש מישהו שנראה ממש לא כמוני, ממש שונה ואחר כך לנסות לחפש איך לתקשר איתו. 



בואו ניקח לעצמנו משימה: לעלות להר הבית כדי לראות, לחוות ולהבין; לבקר בכפר דרוזי; לטייל בארסוף ובקיסריה ולעשות קניות באשדוד; לחפש מצפה בגליל וחוות בודדים בנגב; להצטרף לקטיף או לקציר או לאסיף; להתנדב במשמר הגבול או במד"א, אפילו ליום אחד; להסתובב קצת בבני ברק ולהסיע חייל שהרים את היד. אפילו פעם אחת. לשאול אותו מאיפה הוא, במה הוא מאמין, מה הוא אוהב, למען מי הוא נלחם ועל מה הוא חולם. 



לחלום על הלא מושג


"אתם יכולים לקרוא לי חולם", שר ג'ון לנון כשביקש לתת הזדמנות לשלום, והאמת היא שהכל מסביב הוא חלום שהתגשם. חלום שהפך לחזון שהפך למציאות. צריך לבחור לחלום. לבחור לחשוב על מה שלא אפשרי, על מה שנראה לא הגיוני. לחלום על הישגים בהתיישבות, במדע, בהייטק ובציונות. לחלום על שלום, על חיים בשקט. לפנטז על מה שעוד יכול לקרות בלי לפחד שיחשבו שאנחנו הוזים או הזויים, שאנחנו נאיביים או פראיירים. כי כל מי שעשה כאן משהו חלם. חלם ופנטז ובלבל את המוח, מבנימין זאב הרצל, לדוד בן־גוריון, זאב ז'בוטינסקי, יהודה לייב פינסקר, חיים ויצמן ומנחם בגין. ואם אנחנו מרגישים שאין עוד מקום לטרדות היומיום, זו בדיוק עוד סיבה להחליט לחלום.



להתעמק ורק אז להחליט 


בואו נבחר לצלול לפרטים. כיום הבחירה לא טרנדית וממש כבר לא הכרחית, כי הכל הוא רק לרגע, כותרת של שנייה, הבזק של מצלמה, ציוץ, פוסט ועקיצה. הכל שפיט והכל מחיק, ועדיף להגיב ולכתוב מהר בלי לחשוב, אחרת מישהו אחר יקדים אתכם. ובכל זאת, בואו נבחר להתעמק. לברר, ללבן ולהגות בדעה האחרת, בנושא שמרגיז, בדבריו של פוליטיקאי שאני לא סובל או ברעיון של העיתונאי המעצבן. נבחר לבדוק לבד, לא רק בגוגל ובוויקיפדיה, נתקשר לאנשים, נחפור, נדבר, נבחן את הדברים ורק אז נגבש עמדה. 



הבחירה הזו היא פשוט הדרך הנכונה. בואו נבחר לא לתת לזרם הסוחף של העידן החדש, של ים המידע ושל המהפכה הטכנולוגית לסחוף אותנו. בואו נישאר במקום שבו אנחנו מתעלים את הכל לצרכינו. מבררים, בודקים, מתעמקים ורק אז מחליטים אם יש לנו בכלל דעה.



לנוח


תנוחו אנשים. תנוח דעתכם. הבחירה האחרונה שלי היא רצון אישי וגם לאומי. בואו נעשה ונחלום, נאמין ונאהב, נתחבר ונברר, וגם נעצור יותר. נקשיב לעצמנו וניתן מקום למנוחה. האנושות הייתה מקום הרבה יותר נעים, אם אנשים היו יושבים בבית ולא עושים כלום. זה לא יקרה. יש ברכה בעבודה, יש תרפיה בעמל, יש עונג בהגשמה, אבל, בחיאת, בואו נבחר גם קצת לנוח. לקרוא ספר. סתם לבהות. להשתעמם. לא לחשוב על החדשות, לא להתעסק בפוליטיקה, בכספים, בפלילים, בקללות ובמלחמות. ניתן מנוח ומרגוע ונגשים את צוואתו של אריק איינשטיין ונאהב להיות סתם בבית.



הבחירה החשובה ביותר היא לבחור. לא להיגרר, לא להיסחף, לא להתייאש ולא להסתגר. אומרים שאנחנו עם בחירה, אז בואו נצדיק את התואר ונעשה אותה בעצמנו.