1. ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, "האב המייסד" של מדינת ישראל, היה לדמות הבולטת בעשור וחצי הראשונים להקמתה עד לפרישתו ב־1963. מתוך 15 השנים הראשונות למדינה הוא היה ראש ממשלה 13 שנים וחודשיים (158 חודשים). בנימין נתניהו הוא הדמות הדומיננטית בפוליטיקה הישראלית מאז 1996 - במהלך תקופה זו כיהן כראש הממשלה במשך 12 שנים וחודשיים (146 חודשים). אם לא יקדים את הבחירות בצל חקירות המשטרה, כפי שפרשנים נוטים לפרשן את מהלכיו האחרונים, הרי שביום העצמאות הבא, במאי 2019, יקבע שיא חדש ויעבור את בן־גוריון באורך כהונתו בראשות הממשלה.
כשמנסים לפענח את סוד הקסם שנתניהו מהלך על יותר מרבע מציבור הבוחרים - "הבייס" הקבוע שהולך אחריו באש ובמים - יש נטייה לפרש, לתרץ ולהסביר את התופעה במונחים פסיכולוגיים, חברתיים ועדתיים. האמירות בהקשר זה הן בנוסח "מצביעים עבורו אלה שנדפקים על ידי המדיניות שלו", "תומכיו הם אנשי פריפריה, החלשים בחברה הישראלית", או "בוחרים בו בעיקר מזרחיים ומסורתיים שעוינים את האשכנזים ומתקשים לסלוח להם על עוולות העבר וההתנשאות".
יש גם הסבר אישי למגנט הנקרא ביבי, למרות התנהלותו האישית וזו של בני משפחתו המעוררות סלידה בקרב חלק מהציבור - גם בקרב חלק מתומכיו. הוא מצטייר כמנהיג בעל ניסיון, מוכר בעולם, העדיף על יריביו יאיר לפיד ואבי גבאי הקוראים תיגר על מנהיגותו.
אין גם ספק כי הרטוריקה הפלגנית של נתניהו, המסית מאז שנכנס לפוליטיקה נגד קבוצות בחברה הישראלית ומשסה אותן זו בזו (זוכרים את הלחישה שלו באוקטובר 1997 לרב כדורי? "השמאל שכח מה זה להיות יהודים"), והעובדה שהוא מנצל כל הזדמנות לפלג ולזרות שנאה ועוינות, מסייעות לו לשמור על בסיס התמיכה שלו. זו טקטיקה שיותר ויותר מנהיגי ימין פופוליסטים ולאומניים בעולם מאמצים: בהונגריה, בפולין, ברוסיה, בארה"ב, בטורקיה. מבחינת השימוש בארגז כלים זה, מגיעה לנתניהו זכות ראשונים. הוא הקדים את פוטין, ארדואן וטראמפ.
אבל מי שמשתמש בהסברים אלה בלבד עושה לעצמו חיים קלים. צריך להודות כי התמיכה הגדולה בנתניהו נובעת גם מהכרת תודה על מדיניות הפנים, החוץ והביטחון שלו. קשה לקנות את הטיעון כי אנשים מצביעים נגד האינטרסים שלהם. אפשר לומר את זה אולי על חלק מהאנשים, חלק מהזמן. אבל בסופו של דבר, אם מצבם הכלכלי של חלקים באוכלוסייה הישראלית שבוחרים בנתניהו, היה באמת כל כך גרוע, הם היו מבינים כי מי שפוגעת בהם בכיס, בבריאות ובחינוך ילדיהם היא ממשלת נתניהו, והם לא היו מצביעים עבורו. כנראה שמצבם של בוחריו של נתניהו והליכוד אינו כל כך נורא כפי שהוא משתקף בתקשורת או בסטטיסטיקה.
2. ההערכה לנתניהו גדולה עוד יותר בתחום החוץ והביטחון. במלאת 70 שנה לישראל, מצבה הביטחוני משופר מאוד. אין עליה איום קיומי חיצוני, אפילו לא מאיראן - שמנהיגיה לא חדלים לטעון שאין לישראל זכות קיום ובשנה האחרונה מנסים להתבסס צבאית בסוריה כדי לכונן קווי עימות וחזית מול ישראל. אם קיים איזשהו חשש קיומי, הוא מופנה כלפי פרימת הלכידות של החברה הישראלית, השסעים הנבעים בה, השנאה - שבאה לידי ביטוי בעיקר ברשת - וחוסר היכולת למצוא מכנה משותף, גם הנמוך ביותר, לחיים כאן ביחד. זו דעתם של מרבית המומחים לביטחון - מפקדי צה"ל ובראשם הרמטכ"ל, ראשי מוסד ושב"כ מכהנים ולדורותיהם.
בגבול לבנון, חיזבאללה ממשיך להיות מורתע, ומנהיגו חסן נסראללה מודה שוב ושוב בראש חוצות שפניו אינן למלחמה. בחזית סוריה, על פי פרסומים זרים, עושה חיל האוויר כמעט כבתוך שלו. הוא תוקף משלוחי נשק לחיזבאללה, יחידות של צבא סוריה, ולפי דיווחים סוריים גם בסיסים ומחנות המיועדים לקליטת מיליציות שיעיות, ולאחרונה אף מתעמת ישירות עם איראן, אם כי עדיין בעצימות נמוכה. ולמרות זאת אף לא אחד מהמעורבים במלחמת האזרחים בסוריה מעז לאתגר את ישראל או להגיב על מהלומותיה. נראה שאפילו ולדימיר פוטין חורק שיניים ומבין שלישראל יש די והותר קלפים שיכולים לסבך אותו במאמציו להשיג את מטרותיו: התייצבות משטרו של בשאר אסד וביסוס סוריה, על נמליה בים התיכון, כאזור השפעה רוסי.
הגבול הארוך עם ירדן שקט ויציב. שיתוף הפעולה הצבאי־מודיעיני עם הממלכה ההאשמית איתן ביותר. למרות מחלוקות באשר לסוגיה הפלסטינית, המלך עבדאללה ויועציו יודעים היטב שישראל היא משענת וערובה חזקה ביותר להמשך הבטחת שלטונם.
לישראל יש יחסי שלום וקשרים דיפלומטיים עם ירדן ומצרים, אך במקביל, לפי פרסומים זרים, היא קיימה זה עשרות שנים גם יחסים חשאיים, שנוהלו בעיקר באמצעות המוסד, עם מדינות ערביות סוניות כמו מרוקו, עומאן, קטאר ובחריין. המאבק בתוכנית הגרעין של איראן ובמאמציה להתפשט במזרח התיכון ולהשליט בו את ההגמוניה שלה, מקרב מדינות אלה לישראל עוד יותר. ובשנים האחרונות מתרבים הדיווחים, ממקורות זרים ובעיקר ערבים, על מפגשים חשאיים עם מנהיגים, מפקדי צבא וראשי קהילות מודיעין גם מערב הסעודית ומאיחוד האמירויות. הקשרים עמן מבוססים על העיקרון: האויב של אויבי הוא ידידי. הגבול בסיני שקט. שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני בין ישראל למצרים, שמיועד למגר את הטרור של דאעש בחצי האי, מעולם לא היה הדוק יותר.
לא כל המהלכים האלה צריכים להיזקף לזכותו של נתניהו. הם בעיקר תוצר של נסיבות ומגמות במזרח התיכון ובזירה העולמית, כמו גם של התנהלות מושכלת של מערכת הביטחון. אבל ראש הממשלה בהחלט ראוי לשבחים על עצם העובדה שהוא מאזין להם, מקבל את המלצותיהם ופועל על פיהן.
אפשר שזה נובע משילוב של כמה מתכונות היסוד שלו: חשדנות, זהירות ופחד. תווי אופי אלה באו לא אחת לידי ביטוי. זה קרה כשחשד לשווא בדוד לוי, אז יריבו להנהגת הליכוד, כאילו הוא עמד מאחורי הפצת קלטת שבו תועד כביכול מקיים קשרים עם רות בר, אז יועצת של המפלגה. נתניהו מיהר לאולפן הערוץ הראשון והתוודה קבל עם ועדה כי בגד באשתו שרה. עם הזמן התברר כי לא הייתה קלטת כזו, ודוד לוי לא היה קשור כלל לפרשה. נכון שלמשפחת נתניהו הועבר מסר כי ידוע על קשריו עם בר. ברם, המסר כוון נגדה מצד זוג אנשי עסקים שבר, על תקן של עורכת דין, הערימה קשיים בעסקה מסוימת שאליה היו קשורים.
במקרה אחר, התוודעתי אישית לחלק מאותן תכונות. לאחר רצח יצחק רבין, כשהאצבע המאשימה כוונה לחלק ממנהיגי הימין על שהסיתו וסייעו ליצירת אווירת השנאה נגד ראש הממשלה, נקלע נתניהו, שהיה בין המסיתים, למצוקה רבה. נפל עליו הפחד שבכך יקיץ הקץ על הקריירה הפוליטית שלו. יומיים לאחר הרצח התקשר אלי נתניהו, שהיה אז יו"ר האופוזיציה, וניסה לשכנע אותי לבדוק את קשריו של הרוצח יגאל עמיר עם שירותי הביטחון.
"לך בעקבות הכסף", הוא אמר לי באנגלית, כדי להצביע על כך שעמיר היה בשלב מסוים בחייו שליח בשכר של ארגון "נתיב", שפעל אז ברוסיה ובחבר המדינות ונחשב לחלק מקהילת המודיעין. בקיצור, כדי להסיט מעצמו את הביקורת, ניסה נתניהו לשכנע אותי לתת ביטוי למפיצי תיאוריית הקונספירציה, כאילו השירותים החשאיים או שמעון פרס הורו על ההתנקשות ברבין. הניסיון המגושם של נתניהו עורר בי אז כעס ולימדני שהוא חסר עכבות מוסריות ומוכן לעשות כמעט כל דבר כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלו.
אבל תכונות אלה ואחרות הן גם הסיבה לכך שנתניהו זהיר ושקול בניהול מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. הוא נמנע מלקבל החלטות חפוזות, שעלולות לגרור את ישראל להרפתקאות. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שתהליכי קבלת ההחלטות שלו שקולים. הוא אומנם מהסס לקבל החלטות וממהר לשנות את דעתו, אך הוא גם אינו מקבל החלטות גרועות שעלולות לסבך את ישראל במלחמות.
3. נתניהו לא הורה לצה"ל לכבוש את עזה במלחמה האחרונה, לפני כמעט ארבע שנים, ואפשר להניח שגם לא ימהר להורות על צעד כזה בעתיד. אבל לטוב ובעיקר לרע, בתקופת כהונתו תהליך השלום עם הפלסטינים תקוע. נכון, לא הכל באשמתו. אפילו לא באשמת המתנחלים, שרובם עושים כל מאמץ לטרפד כל סיכוי להסדר. גם להנהגה הפלסטינית יש חלק ונחלה במבוי הסתום. הפיצול בין חמאס לרשות הפלסטינית, שסיכויי איחויו לא נראים באופק, מקשים ביותר על השגת הסדר כלשהו. אומנם יש עם פלסטיני אחד, אך יש לו שתי הנהגות ששונאות זו את זו לא פחות מאשר את הכיבוש הישראלי.
ובכל זאת, ההיסטוריה לא תסלח לנתניהו על שבגלל אופיו, ומן הסתם גם בשל האידיאולוגיה שמפעילה אותו, הוא רק מנהל ומתחזק את הסכסוך, בעזרת מערכת הביטחון. במקום לנסות להבקיע את המבוי הסתום הוא בעצם מחסל את שארית הסיכוי לרעיון שתי המדינות. נתניהו במו ידיו מוביל את ישראל בשנות ה־70 לעצמאותה לתבנית של מדינה אחת, דו־לאומית, שמתדרדרת במדרון החלקלק למשטר אפרטהייד.