"תגיד", שאלה אותי הבת שלי ביום שישי האחרון, כשבבית, ברחוב ובכלי התקשורת שררה אווירה של יום הזיכרון. "אם כל עשרת ההרוגים היו חרדים, גם אז האבל הציבורי והתקשורתי היה זהה?" האמת, זו שאלה שחייבים להודות שעושה לא נעים, ובכל זאת השבתי לה את מה שנראה לי כמו התשובה הישרה: לא.



עומק האבל תלוי בלא מעט גורמים. המשמעותיים שבהם נוגעים בשאלה עד כמה חשה תקשורת המיינסטרים הזדהות רגשית עם המשפחות השכולות, ועד כמה רחב הציבור שמחובר בעצמו להזדהות הזו. במקרה של נספי השיטפון בנחל צפית, נדמה שהתשובה הייתה ברורה. אחוז גבוה מאוד מהציבור הישראלי הביט בתמונות ובסיפורי החיים של הילדים שנהרגו וראה בפרצופים את הילדים שלו עצמו.



כאמור, זה לא נעים להגיד, אבל זה היה קיים במידה פחותה לו מדובר היה בילדים חרדים. זה היה קיים במידה פחותה גם אילו מדובר היה בילדים ערבים. בעצם למה רק אילו? יום לפני האסון הגדול הזה נספו בשיטפון דומה שני צעירים אחרים. נערה ונער. היא רועת צאן פלסטינית, שנסחפה מזרחית לבית לחם. הוא בחור צעיר שנסחף בנחל ממשית שבנגב, כמה מאות מטרים ממקום מגוריו. נכון, לא מדובר באירוע המוני שבו נהרגו עשרה, ובכל זאת לא צריך בדיקה מעמיקה כדי לגלות שהשם קייס אלהואשלה לא ממש כיכב במהדורות החדשות. אם נוסיף לזה את הסיקור המינורי למדי שלו זוכה עניינו של איימן ג'אבר, נהג המשאית שנעדר בעקבות אותם שיטפונות עוד מהשבוע שעבר, השורה התחתונה תהיה ברורה.



עד רמה מסוימת, גם אם לא צריך להשלים עם זה, אפשר להבין את זה. בלי לנסות להצטדק יתר על המידה, לטוב ולרע, בשמחה ובכאב, אנחנו מזדהים יותר עם אנשים שנראים כמונו מאשר עם אנשים שנראים אחרת מאיתנו. ועדיין, השבוע יכולנו לראות עד כמה רחוק מגיעה לפעמים ההבחנה בין מי ש"משלנו" למי שלא.



זה קרה בשעות הראשונות שאחרי האסון בדרום, כשטרם הובררה מהותה של אותה קבוצה שנסחפה. קודם, כשהחלו השמועות על כך שמדובר בקבוצה של תלמידי ישיבה חרדים, החל האגף החרדי ברשתות החברתיות לארגן אמירת תהלים למען הנפגעים, בעוד שבקצה האגף השני החלו להתגלגל טקסטים מזלזלים על שעת המבחן של האלוקים שלהם.



כשהדיבורים החלו לנוע בכיוון של מכינה דתית־לאומית, התמלאו אתרים כמו זה של "הארץ" בטוקבקים מלוכלכים ומלאי שטנה. כשהתמונה התבהרה – מדובר במכינה תל־אביבית מעורבת לדתיים וחילונים - הושלם המהפך. החרדים סגרו את ספר התהלים.



בגזרה אחרת, התברר שלא מעט עיתונאים מכירים היטב את המוסד החינוכי, ומכאן הדרך הייתה קצרה להתמקדות במכינה שאנשיה הם מלח הארץ. בגזרה שלישית, בשולי האגף החרד"לי, היו מי שהעזו לשאול מה מלמד האסון הזה על עירוב של בנים ובנות. חשוב להדגיש: מדובר בניתוח שיש בו הכללות רבות, והוא עוסק אך בשולי השיח. ואולם, מכיוון שלא פעם השוליים האלה מבטאים משהו רחב יותר, מותר להצטער גם עליהם. מול מחלוקות פוליטיות, אפשר להבין את הקיטוב הזה איכשהו. נוכח אסונות מהסוג הזה, מותר לנו לצפות מעצמנו ליותר.