פגנות, טקסי זיכרון, הופעות, מרתונים, שבוע הספר וגם רצח אחד עברו על הכיכר שאני עוברת דרכה מדי יום. כשהייתי ילדה קראו לה "כיכר מלכי ישראל", והיא הייתה גן עדן לאופניים ופחות לגלגיליות, אבל עדיין התעקשתי לגלוש בה בסקטים, לחוש את חלוקי הנחל ושברי הזכוכית בזרמים מצמררים ברגליים ולהביט על בניין העירייה שנראה לי אז מאוד מכובד.
כיום בכיכר האופניים וזיכרונות הנעורים אין יותר מלכים. יש בה זיכרון של רבין והרבה דמעות, עם ובלי קשר לפוליטיקה, ואני לא זוכרת יומיים ברצף שבהם עמדה ריקה. ברגעים הנדירים שאני תופסת אותה במערומיה, אני חוצה באמצע בלי לשאול. דורכת על אותן מרצפות שעטופות בימים כתיקונם במאהל כלשהו, שהוקם למען מטרה מנוסחת במילים יפות של בעלי הון, או נעלמות בתוך בליל שלטים של "אנטי".
מעניין שאנחנו תמיד נגד. אף פעם לא בעד. אם מנסים לעשות איזו עצרת שהיא בעד, לא מגיעים אליה מספיק אנשים. בעד לא מצליח להוציא אותנו מהבית, אף פעם לא הצליח לו, רק אנטי.
כיכר העיר שאיגדה בתוכה את רוב חוויות הנעורים שלי, מהופעה של משינה, מהעבודה הראשונה שלי בחיים בשבוע הספר, דרך יום המים, ימי העצמאות, מלחמת הכריות ועד לאותו ערב ארור עם הרבה נרות, הפכה למקום שאני רוצה להתרחק ממנו. זו לא היא, זו לגמרי אני. והיא בסך הכל ממלאת את תפקידה ההיסטורי.
כשאני כבר עוברת דרכה במעין התרסה שהנה, הצלחתי לתפוס עליה בעלות לרגע מתוקף היותי משלמת ארנונה כחוק, אני מיד מרגישה את האנטי הזה. הכיכר בשנת 2018 גורמת לי אי־נוחות, כאילו משהו בהתוויה האנרגטית שלה העיף את הפסטורליות האורבנית הצדה. ובין שארצה ובין שלא, היא דוחקת אותי בכל זאת לרצות להילחם בטחנות רוח, גם כשקצת עייפתי ואיבדתי תקווה.
על אף היותה כיכר עסוקה ביומיום, מלאה, מכנסת לתוכה אנשים שמגיעים אליה במיוחד מכל קצוות הארץ לשמוע, להשמיע, לרוץ או להפגין; לא היה לי נעים לספר לכיכר העיר שלנו בפעם האחרונה שחלפתי בתוכה שהיא כבר מיותרת. עדינה מדי, מתורבתת ביחס למה שקורה פה מעל לראשה.
אני לא בטוחה שמישהו גילה לה שכיום כדי להשפיע לא מספיק להניף שלט עם כיתוב אדום. כדי להשפיע אתה חייב להיות מרושע, אלים, לרדת מתחת לחגורה ולהרוג פרות קדושות, אחרת אף אחד לא יקשיב. כיכר העיר האמיתית מודל 2018 היא כיכר וירטואלית שאין בה עירייה או זיכרונות ילדות או כאב או פרות קדושות, שגם אותן כבר שחטו.
לכיכר הווירטואלית אין אלוהים, ובעצם מעולם לא היה לה. אין לה דת או אמונה, אין בה תקווה או משמעות. היא לא באמת רוצה לשנות, אלא נמצאת שם כדי שיפרקו בה מטענים. היא לא חומלת על החיים וגם לא על המתים, והיא לא רואה ממטר כל מה שאינו בקונצנזוס, שכבר מזמן לא ממוקם באמצע אלא רק בשוליים, ואם אתה לא שם אתה לא קיים.
פעם כדי לפרוק אגרסיות, להפגין ולזעוק את שעל לבנו, היינו מתלבשים, מכינים שלטים ויוצאים ברגל לכיוון כיכר העיר. כמה שעות של הפגנה, של זיעה ושל זעקות "יאללה הביתה" או "די לכיבוש", היו גורמות לנו קתרזיס רגשי שאחריו היינו חוזרים הביתה רגועים יותר, עם מצפוננו השקט כי הנה אנחנו חלק ממשהו. יצאנו להפגין עבור החיים שלנו כאן, אמרנו את שעל לבנו ועכשיו אפשר לחזור ולראות טלוויזיה בשקט.
מאות שנים לפני כן נהרו אנשים לכיכר העיר וחזו בתלייתם למוות של בוגדים לקול צהלות ההמון. אומרים שההיסטוריה חוזרת, והנה בני התרבות - אלה שמתנגדים לעונש מוות - החליטו להקים גיליוטינות לתחייה בלב כיכרות. הפעם הגיליוטינה אינה מגלגלת את ראשו של הבוגד התורן מדמם לאורך האספלט או רצפת הפסיפס, אלא סתם חורכת את נפשו במילים שנעלמות ברגע שמרעננים את הדף. צהלות ההמון התחלפו בלייקים, המהדרין עושים לב.
וסליחה על הקלישאה, אבל כיכר העיר שלי היא בדיוק כמו ישראל 2018. אני אוהבת אותה אהבה עזה, כי היא מזכירה לי את הילדות. אני שונאת אותה לפעמים, כי אני לא יכולה להשלים עם מה שנהיה ממנה, עם מסחטת הכסף, עם המסחרה, עם השכחה, עם הרוע ועם האדישות.
אבל אני ממשיכה לצעוד בה, כי מבחינתי אין לי עוד היכן לצעוד. לפעמים מתחשק לי לתת לה עוד צ'אנס אחרון, כמו לאהבה נכזבת שאי אפשר להשתחרר ממנה, בתקווה שתשנה את דרכיה ותהיה כמו מי שרציתי שתהיה או לפחות כמו מה שאומרים שהיא הייתה.