לסרט על המבצע באיראן יקראו "כהן והנועזים"

מאז יום שני בלילה, כשראש הממשלה בנימין נתניהו חשף בנאום לאומה ולעולם כי ישראל השיגה את ארכיון תוכנית הגרעין של איראן, מגיעות למוסד במישרין או בעקיפין הצעות ממפיקי קולנוע בינלאומיים שמעוניינים להפיק סרט על המבצע. שם הקוד של המבצע עדיין לא אושר לפרסום, משום שבמוסד עוד עושים בו שימוש בתכתובות שונות, כך שבינתיים נכנה אותו "הפריצה הגדולה" או "הגנבים מטהרן". בתכנונו וביצירתיות שלו, המבצע עולה על מעשי השוד הגדולים והנועזים בהיסטוריה, כמו שוד הרכבות הגדול באנגליה בשנות ה־60, או על קומדיית הפשע ההוליוודית "אושן 11" בכיכובם של פרנק סינטרה וסמי דיוויס. 

אם אכן יופק אי־פעם סרט על המבצע, אולי אפשר יהיה לקרוא לו גם "כהן והנועזים". מאז שנכנס יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד (רמס"ד) בתחילת 2016, כשחזר לארגון לאחר כשנתיים וחצי שבהן כיהן כראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) - הוא לא חדל להעלות את איראן על ראש דאגותיו. בז'רגון של המודיעין, איראן המשיכה להיות היעד מספר אחת לצ"יח (ציון ידיעות חיוניות) של המוסד בפרט ושל קהילת המודיעין הישראלית בכלל. לא אחת מצא עצמו כהן בוויכוח נוקב עם בכירים במוסד וגם עם אמ"ן, שסברו כי לאחר שנחתם הסכם הגרעין בין איראן למעצמות, אפשר להרגיע מעט את העיסוק בנושא. אבל כהן דבק בעמדתו, עד שהיו מי שטענו כי הוא נדבק באובססיה האיראנית מהבוס שלו, נתניהו.

על פי ה"ניו יורק טיימס", במהלך הרבעון הראשון של 2016, זמן קצר לאחר כניסתו של כהן לתפקיד, התקבל במודיעין מידע כי איראן מקימה ארכיון מרכזי, שאמור לאגד ולשמור את כל המסמכים, השרטוטים, חומרי ההדמיה, הניתוחים והתיעוד של תוכנית הגרעין שלה, בדגש על הממדים הצבאיים החשאיים. עד אז כל אותם מסמכים היו מפוזרים במעבדות, באתרים ובמשרדים שונים שעסקו בתוכנית הגרעין. חלקם היו במחלקות למדעי הגרעין ולפיזיקה באוניברסיטאות, שידועות בזיקתן למשמרות המהפכה, הגוף האחראי לתוכנית הגרעין הצבאית ולתוכנית הטילים. לצד משמרות המהפכה יש גם יחידה במשרד ההגנה ששותפה למיזם הגרעיני הצבאי.

ההחלטה על הקמת ארכיב מרכזי התקבלה באיראן כחלק ממבצע הונאה שהיה ידוע רק לקומץ של שותפי סוד. האיראנים חששו שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שאמורה לפקח על הסכם הגרעין, תבקש גישה לחלק או לכל האתרים המוכרים או הנסתרים שהיו קשורים לתוכנית הגרעין. 

על פי ההסכם שנחתם ביולי 2015, איראן מחויבת למסור לסבא"א את מלוא המידע שיש ברשותה, כולל מסמכים, תיעוד על פעולותיה בתחום הגרעין מאז ומעולם, וגם לדווח על הציוד שברשותה. מנהיגיה טענו תמיד, גם כשנתפסו בשקרים והוצגו בפניהם ראיות חותכות, כי לא עסקו בפיתוח תוכנית גרעין צבאית, אלא רק למטרות אזרחיות כמו הפקת חשמל, רפואה, תעשייה וחקלאות. הם ממשיכים לטעון זאת גם כיום. 

הגדיל לעשות שר החוץ ג'וואד זריף, שטען בראיון לפני כעשרה ימים כי ארצו מעולם לא התכוונה לפתח נשק גרעיני. כשאמר את הדברים הוא כבר ידע זה שבועות שמישהו גנב לאיראן את הארכיב. התבטאותו לא מעידה על חוכמה יתרה, גם אם הוא לא ציפה ש"הגנב" יודיע בקרוב על הישגו. 

כדי להעלים את הראיות שעלולות היו להתגלות בביקורי הפקחים, החליטו האיראנים להקים את הארכיון המרכזי ולהסתירו. המטרה הייתה משולשת: להעלימו מהפקחים ומהקהילה הבינלאומית; להסתירו מהאיראנים עצמם; ולהפוך אותו, כפי שהגדיר זאת מקור מודיעיני בכיר, ל"ימ"ח (יחידת מחסני חירום) של שימור הידע, להווה ובעיקר לעתיד, אם וכאשר יחליטו לחדש את תוכנית הגרעין הצבאית.

לכאורה יכלו שומרי הסוד ומקבלי ההחלטה באיראן להקים את הארכיון בבונקר חפור באדמה בבסיס צבאי. על פי הסכמי הפיקוח של סבא"א עם המדינות החברות, בסיסים צבאיים הם מחוץ לתחום הפיקוח. אך החשש והרציונל האיראניים היו שגם אם ימנעו כניסת מפקחים לאותו מתקן צבאי, עדיין יותר מדי עיניים, איראניות ואחרות, עלולות לראות את הפעילות החריגה והסוד ידלוף. כך שבגישה של הפוך על הפוך, החליטו שומרי הסף של אבטחת המידע הגרעיני להתחכם ולהקים את הארכיב באזור תעשייה אזרחי תמים למראה, שיוסווה כך שייראה כמחסן מט לנפול, שאיש לא יחשוד בו.

זו לא שיטה חדשה של איראן. יש לה נטייה וניסיון רב להסוות את מתקני הגרעין שלה כאתרים אזרחיים תמימים. לפני יותר מעשור וחצי גילה המוסד, לאחר מאמץ מודיעיני רב, כי המפעל שבו פיתחה איראן את הסרכזות הראשונות שלה להעשרת אורניום (את הידע לבנייתן וגם כמה סרכזות לדוגמה, קנתה בכסף רב מאבי פצצת הגרעין של פקיסטן, ד"ר עבדול קאדר חאן) הוקם בבית מלאכה בפרבר של טהרן, והוסווה כבית מלאכה לייצור שעוני קיר אלקטרוניים בשם "קאלאיה אלקטריק קומפני". 

המידע הועבר לסבא"א, וזו דרשה שוב ושוב מאיראן לאפשר לפקחיה להיכנס למקום, עד שב־2003 נעתרה ואפשרה לפקחים, בראשות מי שהיה אז סגן המנכ"ל, אולי הוינאנן, להגיע לבית המלאכה. בביקור הראשון הם הגיעו עד לדלת, ואז נזכרו מלוויהם האיראנים כי אין להם את המפתחות. בביקור השני כבר נפתחו הדלתות, אך הפקחים לא מצאו דבר למעט קירות מסוידים ושירותים חדישים שנפתחו אוטומטית, שכמותם לא היו אפילו בבתי המלון המפוארים ביותר בטהרן. 

בסופו של דבר, מידע מודיעיני נוסף הועבר לסבא"א, והאיראנים עומתו איתו והתבקשו להסביר מדוע הם מפתחים סרכזות. האיראנים הכחישו. אחר כך הודו בחצי פה. לבסוף אישרו, אך טענו כי הסרכזות מיועדות להעשרת אורניום לכור בבושהר להפקת חשמל ולא לצרכים צבאיים. 

זו השיטה האיראנית בכל הקשור לגרעין הצבאי: מעלימים, מסווים, מכחישים, מתפתלים, ולבסוף מודים בעובדות אך לא באשמה, ומסבירים כי מדובר בעניינים אזרחיים מותרים ולא בסוגיות צבאיות אסורות.

מהרגע שהתקבל במודיעין הישראלי המידע על הקמת הארכיון, ולאחר התייעצויות בתוך המוסד ועם אמ"ן והוועדה לאנרגיה אטומית, החליט כהן על מבצע מיוחד שתכליתו לגלות את מיקומו. נתניהו אישר אישית את המבצע, שהוקצבו לו סכומי כסף מיוחדים וייעודיים. מקובל במוסד למנות "פרויקטור", מעין מנהל מיזם האחראי על מבצע מיוחד ומורכב, ולהציב בראשו את אחד מבכירי הארגון - סגן רמס"ד או ראש אגף מבצעי. אבל במבצע הזה החליט כהן להיות הפרויקטור בעצמו.

החיפושים לאיתור הארכיון דמו בשלב הראשון לחיפוש מחט בערימת שחת. איך לעזאזל ניתן לאתר במדינת ענק ששטחה 1.65 מיליון קמ"ר (פי 80 מישראל) מחסן אחד, שבו מאוחסן "המוח" של תוכנית הגרעין? סביר להניח כי בשלב החיפושים הופעלו כל המקורות והאמצעים הטכנולוגיים, ושבמסגרת יכולות אלה נעשה שימוש בהאזנות ובניטור רשתות. לעתים מידע רב ערך מגיע ממקור בלתי צפוי. 

לאחר חודשים ארוכים של חיפושים כוונו אלומות המודיעין לכמה אתרים חשודים. באותו שלב צורפו לסיעור המוחות נציגים של מרבית היחידות המבצעיות במוסד, לצד יחידת המטה שהורכבה מאנשי אגף המודיעין וחטיבת הנשק הבלתי קונבנציונלי (נב"ק). בראש שתי יחידות אלה עומדים מנהלים מוכשרים ששמם מתחיל בא'. אחד מהם הוא בוגר תוכנית תלפיות של צה"ל, איש אמ"ן לשעבר, בעל תואר שלישי לחקר ביצועים מאוניברסיטאות בישראל ובחו"ל. 

הפרטים המבצעיים נשמרים בסוד, אך על סמך תקדימי עבר של מבצעים מיוחדים, אפשר להקיש גם על המבצע הזה. אפשר להעריך כי באותו שלב הצטרפו לוחמים מאגפי החוד המבצעיים של הארגון. אלה כוללים את אגף "קיסריה", שאנשיה מאומנים לפעול במדינות יעד תחת כיסוי, כמו גם יחידת "כידון", שלוחמיה הם המיומנים ביותר לחדירה למדינות יעד מסוכנות ולמשימות מורכבות שרמת הסיכון שלהן היא הגבוהה ביותר.

לא מן הנמנע, על סמך תקדימי העבר, כי גם אנשי אגף "קשת", שלוחמיו מוכשרים בעיקר למשימות מעקב ופריצות, הוכנסו בסוד הדיונים. לכל היחידות יש מומחים בתחומים שונים, כולל מנעולנים שיודעים לחדור כמעט לכל יעד, שמור ככל שיהיה. אפשר להניח כי למבצעים מיוחדים נשלחים לוחמים שיש להם את הכיסוי המתאים ביותר לכל ארץ. כמו שנאמר, ברומא התנהג כמו רומאי, ובאיראן כממובן צריך דוברי פרסית. זו לא תהיה הנחה מופרכת שעל סמך הממצאים שנאספו והצלבתם עם מקורות אחרים, הצליחו במוסד לזקק את המידע על המיקום המדויק שבו הוקם הארכיון. 

מאותו שלב, גם כן על סמך תקדימי העבר שבהם נחשפו שיטות פעולה של המוסד, אפשר להעריך כי באותה קבוצת עבודה החלו דיונים על ההיתכנות של מבצע ועל דרכי הפעולה האפשריות. בתכנון מבצע כזה נשקלות האפשרויות באשר לדרך הטובה ביותר להגיע ליעד ולחדור אליו, ולא פחות חשוב, הדרך לצאת ממנו ללא פגע. ביטחון הלוחמים הוא הדאגה הגדולה ביותר, וממנה נגזרת גם רמת הסיכון שהמתכננים מוכנים לקחת. לא קשה לנחש שבמדינה כמו איראן, הסיכון עבור מרגלים ישראלים או מי שעלולים להיחשד ככאלה הוא הגבוה ביותר.

לאחר שמתגבשת התוכנית היא עוברת עוד ועוד גלגולים ובחינות, והיא גם נבחנת בתרגולים המדמים עד כמה שאפשר את המציאות שבה ייתקלו הלוחמים. באותו שלב ואולי כבר קודם לכן נכנסים לתמונה גם בכירים נוספים במערכת הביטחון ובהם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומפקד חיל האוויר, שכמעט בכל מבצע חשאי מחוץ לגבולות המדינה אמורים לספק מעטפות הגנה וחילוץ במקרה שמשהו משתבש. 

משהוחלט על תוכנית המבצע, צריך לאשר אותה ראש המוסד, להביאה לידיעת ועדת ראשי השירותים (ור"ש) שהוא עומד בראשה, וכמובן לראש הממשלה. במקרה שלפנינו אפשר רק להעריך את העוז של כהן ושל נתניהו שאישרו את המבצע (אני מניח ששר הביטחון היה שותף מלא בהחלטה, אך האחריות היא של ראש הממשלה), למרות הסיכונים. היה ברור להם שאם הלוחמים ייתפסו דינם אחד: להיתלות בפומבי מראש עגורן בכיכר המרכזית של טהרן. אבל אומץ הלב יוצא הדופן הוא כמובן של הלוחמים שמוכנים לצאת למשימות שכאלה, ביודעם מה צפוי להם במקרה שייתפסו.

עוד לפני כניסת הלוחמים ליעד ניתן להניח שיש להכין להם דירות מסתור, כלי רכב וציוד. אפשר להניח כי לאחר הכניסה למדינה וההגעה ליעד, החלק הקל יחסית הוא החדירה אליו. על סמך המודיעין המוקדם הוא היה מוכר להם לפני ולפנים. וכך בילו הלוחמים כמה שעות באותו לילה בפברואר 2018 באותו פרבר של הבירה האיראנית.

מה שמדהים ומעורר השתאות הוא העובדה שמטרת התוכנית הייתה לגנוב את התיקים, הקלסרים והתקליטורים המקוריים שבארכיון, אף על פי שקל יותר היה "לשאוב" את המידע בעזרת מצלמות או מכשירי סריקה מהירים ולהעביר אותו לדיסק און קי או למחשב נייד. אבל אפשר להעריך שהתוכנית בוצעה בדרך שבוצעה, משום שהייתה תחושה של ביטחון די גבוה שהמבצע יצליח גם כך. ולמרות זאת, זה עדיין בלתי נתפס. משנלקחו החומרים, שמשקלם כחצי טונה, היה צריך להעמיס אותם על כלי רכב אחד או שניים ולנסוע אל הנקודה שממנה הם יוצאו אל מחוץ לגבולות המדינה.

גם כאן, אפשר רק להפעיל את הדמיון בנוגע לדרך שבה זה נעשה. אפשרות אחת היא שכלי הרכב נסעו אל אחד ממעברי הגבול. לאיראן גבולות ארוכים ובלתי שמורים עם טורקיה, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, עיראק, ארמניה, פקיסטן ואפגניסטן. יש גם אפשרות שהחומר הוצא דרך האוויר או הים (לאיראן גבולות ימיים עם מספר מדינות ערביות ובהן כוויית, עומאן, ערב הסעודית, בחריין ועוד. חלקן די ידידותיות לישראל). 

האפשרויות שעמדו בפני המוסד להוצאת החומר מאיראן נקבעו בסופו של דבר על ידי הדמיון או על ידי ההיתכנות המבצעית  שעמדו לרשות קציני המודיעין. 

כך או כך, לאחר כמה שעות מורטות עצבים המבצע הושלם. הכל עבד לפי התוכנית, והחומר הגיע לישראל. באיראן הבינו בשעות הבוקר כי החומר הסודי ביותר שלהם נעלם. בכירי המשטר ומי שאחראים על מיזם הגרעין נכנסו להיסטריה. הם פתחו בבדיקה מואצת כדי לגלות את מקור הדליפה חסרת התקדים ולמצוא את הבוגדים, אם היו כאלה, שסייעו לו. החקירות בנושא נמשכות עד היום. 

לאחר חגיגות קצרות במטה המוסד בגלילות החלה עבודה מואצת של תרגום, פענוח וניתוח המידע. במוסד מועסקים מאות דוברי פרסית, ואליהם צורף מומחה מאמ"ן וכן כמה מומחים מהוועדה לאנרגיה אטומית. ככלות הכל, מדובר בנושא מדעי סבוך של מדעי כימיה, פיזיקה, הנדסה, חשמל, חומרי נפץ, אווירודינמיקה, חלל ועוד.

עוד לפני שהושלמה מלאכת התרגום והניתוח של מאה אלף המסמכים ואלפי התקליטורים, העביר המוסד בראשית מרץ את המידע ל־CIA, שם החלו בעבודה מקבילה כדי לוודא שמדובר בחומר אותנטי. תוך זמן מה הגיע האישור מוושינגטון שאכן מדובר בדבר האמיתי. מנהל ה־CIA מייק פומפאו היה נפעם והרעיף שבחים על יכולות המוסד.

השלב הבא והשנוי ביותר במחלוקת נרשם השבוע, כשראש הממשלה החליט לחשוף את ההישג בנאום לאומה. קודם לכן הוא כינס את שרי הקבינט. הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב) החתים את משתתפי הדיון על מסמך לשמירת סוד, כמו שחתמו שרי הקבינט ב־2007 לפני ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני בסוריה.

בישיבה השתתפו הרמטכ"ל, ראש אמ"ן החדש תמיר היימן, וכמובן יוסי כהן, שיחד עם נתניהו תדרכו את השרים בפרטי המבצע. השרים התרשמו כי ההחלטה לחשוף את החומר הייתה מקובלת עליהם. זו זכותו של ראש הממשלה לעשות זאת. במיוחד אם זה נעשה בהסכמת ראשי מערכת הביטחון. אגב, זו לא הפעם הראשונה שבה ראשי ממשלות מחליטים לחשוף חומר מודיעיני סודי כדי לקדם מטרות מדיניות. ב־1967 נחשפה שיחת נאצר־חוסיין, וב־1985 נחשפה שיחתו של ערפאת עם ראש ארגון הטרור שאנשיו חטפו את הספינה "אקילה לאורו" בים התיכון, והרגו את הנוסע האמריקאי ליאון קלינגהופר. שתי השיחות יורטו בידי יחידת 8200.

למרות ההישג המדהים, יש אכזבה מסוימת. התקווה הייתה שבמטמון שנחשף יהיו גם מסמכים שיעידו כי איראן המשיכה בתוכנית צבאית חשאית גם לאחר שחתמה על הסכם הגרעין. ראיה כזו לא נמצאה. זה לא אומר שזה לא קורה. כהן ונתניהו ובכירים אחרים סבורים שאיראן ממשיכה לפתח בסתר תוכנית צבאית. אך כל עוד אין ראיה חד־משמעית, כל השערה טובה כרעותה. הרמטכ"ל איזנקוט אמר לאחרונה ל"מעריב" כי למיטב ידיעתו איראן אינה מפירה את ההסכם שעליו חתמה. 

אבל בכל זאת, ממה שידוע, המסמכים מספקים ראיה אחת משמעותית: איראן מפירה את התחייבותה לפי ההסכם, שבו נקבע כי עליה להמציא לסבא"א את כל הידע שלה על פעילותה הגרעינית בעבר. היה עליה להעביר לסבא"א ביוזמתה את כל הר המסמכים שגנב המוסד. היא לא עשתה זאת. עובדה זו מספקת רוח גבית לטראמפ, שבעוד כשבוע יודיע אם הוא פורש מההסכם. אבל היא אינה משכנעת את שאר חמש המעצמות, שטוענות כי אין בחומר כל חדש. "תמיד ידענו שאיראן משקרת ואין לבטוח בה", אומרות למעשה בריטניה, צרפת, גרמניה רוסיה וסין.

ויש עוד סימן שאלה: האם לחומר המקורי שהשיג המוסד יש העתקים? במילים אחרות - האם מבצע המוסד פגע גם ביכולתה העתידית של איראן, אם תחזור לפתח תוכנית גרעין צבאית? ידע אפשר לשחזר כמובן, אך זה ייקח שנים רבות. נתניהו והגורם המודיעיני הבכיר סירבו להתייחס לנושא. אולי הם יודעים ואולי הם אינם יודעים. אולי הוינאנן, המכיר היטב את תוכנית הגרעין האיראנית ומשמש כיום כחוקר במכון להגנת הדמוקרטיה בארה"ב, אמר לי כי "האיראנים אינם נוהגים לשים את כל הביצים בסל אחד". לדעתו, יש להם לפחות ארכיון גיבוי אחד או יותר.

מעבר לכך, למבצע - אחד הנועזים והיצירתיים בתולדות המודיעין הישראלי, אף שהיו אחרים שלא פורסמו - יש משמעות חשובה לא רק לדימויו וליוקרתו של המוסד, אלא גם לכושר ההרתעה של ישראל. איראן מוכת ההלם מבינה, ולא בפעם הראשונה - זה קרה גם לאחר ההתנקשויות במדעני הגרעין שלה המיוחסות לישראל - כי היא נקובה ככברה וסודותיה חשופים למודיעין הישראלי, שמסוגל להגיע לכל נקודה בה.