את הסצינה הזו אני מתקשה לשכוח. גברת חמוצת סבר יושבת מולי ושואלת משהו על הלכלוך ברחובות ירושלים. זה החלק של המבחן בעל פה בבגרות באנגלית. יש לי, אז נערה בת 17 עם צבע שיער גרוע במיוחד, הרבה מה לומר על הלכלוך ברחובות ירושלים. אחרי הכל, על לכלוך של כמה אלפי שנים אפילו מחלקת תברואה חרוצה לא יכולה להשתלט, לא כל שכן מחלקת תברואה לא חרוצה במיוחד. אני רוצה לומר לה שהכל מתחיל בחינוך, בבית, ושברגע שאדם מבין שהבית שלו הוא לא רק ד’ אמותיו אלא גם חדר המדרגות, הרחוב, השכונה, העיר, הארץ והעולם, הוא יחשוב פעמיים אם לרגום את המדרכה בעוד בדל סיגריה, או פשוט לגשת לפח הסמוך. זה מה שאני רוצה, אבל מגלה שהנאום הקצר שלי מלא בנעלמים. איך לעזאזל אומרים “פח זבל", איך אומרים “איכות הסביבה", או “צוות תברואה"? מאיפה לי לדעת. אני יודעת להפליא פרזנט סימפל, פרוגרסיב, פרפקט ועוד דברים. אבל פח זבל, זה כבר סיפור אחר.
אל המבחן בכימיה הגעתי זמן קצר אחר זה עם צבע שיער גרוע עוד יותר מזה שאיתו התייצבתי מול הבוחנת במבחן הבגרות באנגלית. כלומר כן, ידעתי לומר מה זה חמצון ומה זה חיזור, ואפילו חלקים מהטבלה המחזורית זכרתי. רק להביא את זה לכדי מעשה, כלומר להבין שהיי, חמודה, את אומנם מתבגרת עם מוח של נחליאלי, אבל את באמת לא מבינה שלערבב אבקת הבהרה לשיער עם קרם חמצן באחוזים גבוהים מדי, יוציא אותך כמו ראש דשא? כי אם לא הבנת דבר כה פרוזאי, למה בכלל למדת כימיה?
***
“כיצד נראה בית ספר החלומות שלכם? איך הוא מתנהל ביומיום? מה מיוחד בו? ויותר מכך – אנחנו רוצים להיות שותפים שלכם בהגשמת החלום!", אני קוראת מודעה שמפרסמת עיריית ירושלים לקראת שבוע החינוך. אז הנה, רבע מאה אחרי שהשארתי את הבגרויות מאחור, בדיוק בזמן שמגיע אלינו הביתה גל גדול של מתכונות ובגרויות, ומהחדר של הילד עולה עשן, הנה החלום שלי: המשותף לסיפור על הבוחנת החמוצה ועל שיער האימה שלי הוא אחד - היעדר היכולת להבין את הקשר בין המציאות ללימודים. המוני תלמידים שקועים עכשיו בעבודה אינטנסיבית לקראת המתכונות והבגרויות, אבל האמת העצובה היא שרובם לא יזכרו כלום בעוד חודש, ואני לארג’ית. בשביל ליצור קשר בין משאת הנפש המוזרה הזו, כלומר הצלחה במבחני הבגרות, ליומיום, אני מציעה לאנשי משרד החינוך ולממונים על תוכניות הלימודים כמה דברים, במתנה:
אנגלית – עם כל הכבוד לבניינים ולהטיות, יש פה קשישים דוברי אנגלית ועולים חדשים שישמחו לליווי מול מוסדות אטומים, או פשוט לשיחה מרתקת. הקדישו מכסת שעות נכבדת למפגשים על טהרת האנגלית, שיזכו את התלמיד בציון על הירתמותו למען האנושות ולא רק לבניין הפרזנט סימפל.
היסטוריה – לא מזמן, בהרצאה שהעברתי מול סטודנטים, שאלתי מתי הייתה העלייה הראשונה. אף אחד לא ידע לענות. “לפני 500 שנה?", ניסה אחד הסטודנטים את מזלו. החלטתי לנסות אחרת. דיברתי איתם על סבא וסבתא שלהם. על ההורים של סבא וסבתא שלהם. על המקומות שבהם התיישבו, על הדרך שעשו עד להתיישבות. נחשו מה? חמישה מהם נצר לאנשי העלייה הראשונה. כך לגבי העלייה השנייה, השלישית, לעולים מבוכרה שהגיעו הרבה לפני העלייה הראשונה וכן הלאה. צאו עם התלמידים החוצה, הפגישו אותם עם העולים שנותרו בחיים (מפגש עם אנשי העלייה הראשונה והשנייה אבוד. עם היתר עוד יש סיכוי, ובמקום עוד פרק על שואה, הפגישו אותם עם האנשים עצמם). תנו להם לנבור בארכיונים, למצוא מסמכים, למצוא פרסומות של קרן היסוד מאותה תקופה ולדבר על מה שהם למדים מהן.
תנ"ך – מורתי בתיה שלו ז"ל לא הייתה אישה דתית, אבל הייתה בעלת זהות יהודית מאוד מגובשת. “תורו את הארץ כדי לנחול אותה, פדלאות", נהגה לומר. היא לקחה את המצווה המקראית ואמרה דבר פשוט: אם אתם רוצים לדעת למה אתם בכלל כאן ומדוע לטרוח להיות כאן, אתם צריכים קשר למקום. ובשביל קשר למקום, צריך להכיר אותו, שהתלמידים יבינו איפה השתרעה מלכות בית דוד, ואיפה ממלכת יהודה, ואיפה צלף דוד בגוליית, ואולי אפילו תפגישו אותם עם עדויות ארכיאולוגיות עתיקות יומין.
אפשר כמובן להמשיך עוד ועוד, אבל הרעיון ברור: במקום מבחנים, יציאה לשטח כדי להכיר את המקום ואת ההשפעות היומיומיות של מה שהם לומדים. שמחתי לעמוד לרשותכם.