קדימה, אוכל

מדובר בשרקוטרי הצרפתי המהולל של ארנו ניקולא. כמי ששהה בפריז לא פעם ולא פעמיים עם 250 מילים שימושיות וז'מבון כקוד לנקניק, התוודעתי למונח שרקוטרי בעזרת שלושה אנשי החזית הלאומית לשחרור פלסטין (תרגיעו, שום שושו, חברים של המשורר המנוח מקסים גילן). גם שם דיברו על השרקוטרי ברמה של "שאיפה לשלמות" כמו כהן. מצטער. 

עם חך שנצרב קשות בקציצות קיבוציות ובעשן סיגרים במשך יותר מ־50 שנה (שניהם), לא עפתי על עצמי ולא הגבהתי לספירות שאליהן המריא כהן. כמו אצל הלווייתן, גם אצלי מה שנכנס - נכנס (ויוצא). אינספור ארוחות עם רון מיברג לא חידדו אצלי את ההבחנה בין חביתה לחביצה. אפילו ליוויתי פעם, בהמלצת מיברג, את שאול אברון אללה ירחמו לרגל קבלת התואר של אביר מסדר אוכל כלשהו, וחזרתי עם כאב בטן; מחמת הצחוק שכלאתי כל זמן הטקס. 

זה הזמן לחזור לשגיא כהן ולסרנדה לנקניק: "אמנות יוצאת דופן", "מסעדה עם אידיאולוגיה", "יהלומי השרקוטרי", "ארון תצוגה ומתוכו זורחות אבני החן של ניקולא", "הנשימה נעתקת", "הטעמים המורכבים, ההרמוניים והאלגנטיים של מיני השרקוטרי האלה היו עוצרי נשימה", "חוויה נפלאה ומספקת", "עושר גדול", "עסיסיות של בנות טעם מרומזות", "הרמוניות", "אתה חווה משהו בפעם הראשונה", "טעמי השליו הזדרחו" (כן כן, הם הזדרחו), "קלילות הטעמים", "גאוני", "שיר הלל", "מלבב ונפלא". והתיבול, הו התיבול: "התיבול שאין מושלו איחד את כל הרכיבים... להיות, בעת ובעונה אחת, משהו גם לכיד וגם מגוון". 

וכל אלה במאמר ביקורת (קונסטרוקטיבית, בטח קונסטרוקטיבית) אחד. אפילו המונה ליזה שימשה רפרנס לגדולתו של השרקוטרי של ארנו, ישתבח שמו. ואחרי שאמרתי מה שכתבתי, כמי שמעשן סיגרים כ־50 שנה, אני קונה ברצינות כל מילה של כהן. הצניעות (בעיקר מצב כלכלי צנוע) עשתה אותי מעשן סיגרים שהם ברמה אחת מעל קש מזרנים. במשך עשרות השנים שאני מלסטם, משנורר ונוקט מגוון תחבולות רחוב כדי לעשן סיגרים אמיתיים, אני באמת יכול להבחין בגוונים ובגווני־גוונים מעבר לפלצנות המקובלת. לא רק בין חרא רגיל לסביר, אלא בין "הרמוני" ו"עוצר נשימה" ו"אלגנטי" ושאר ביטויים פורנוגרפיים ששמורים למבקרי מוזיקה ואוכל. אלא שאנחנו בענייני אוכל, אז אוכל, קדימה אוכל.