ההתבוללות מעלימה את יהדות ארה"ב, והגיע הזמן שישראל תלחם בה

מאז ומתמיד הוויכוח האמיתי בקרב העם היהודי לא היה בין ימין לשמאל, לפחות לא כפי שהוא נתפס ברוב מדינות המערב הדמוקרטי. הוא גם לא היה בין יונים לנִצים. קו השבר בעולם היהודי אפילו לא עבר בין חילונים לדתיים. הוא עבר תמיד בין אנשי חזון ומעוף לבין פסימיסטים קטני אמונה. מתחילת דרכה התמודדה התנועה הציונית עם שתי בעיות במקביל: הלאומית והאישית. היא נולדה, התחזקה וצברה תאוצה בזמנים שבהם הדילמה של מנהיגים יהודים ואנשי רוח רבים הייתה אם להתמקד בהצלת העם או בהצלת האנשים. רבים האמינו אז שצרת היהודים תגיע אל קצה בשוך צרת היהדות, שהגיע הזמן לעשות הפרדה המונית בין העם היהודי ליהדותו. הרצל עצמו השתעשע בצעירותו, כמו רבים אחרים, ברעיון של התנצרות המונית כפתרון לבעיה היהודית. 

הרעיון הציוני הציג גישה הפוכה, ולפיה היהודים והיהדות כרוכים זה בזה לבלי הפרד וכדי לקיים את שניהם צריך להקים בית לאומי לעם היהודי. רעיון זה הכה במוחו של הרצל במהלך פרשת דרייפוס, ומאותו הרגע הפך לייעודו המרכזי של מנהיג התנועה הציונית.
 

כיום עומד בפני התנועה הציונית אתגר חדש. הבית היהודי כבר קם והינו אחד הבתים הלאומיים, המשגשגים והחזקים בעולם. לעומת זאת, מצבו של העם היהודי בכי רע. הכתובת על הקיר כתובה באותיות קידוש לבנה: מחצית העם היהודי בסכנת הכחדה. למעלה משישה מיליון יהודים. הנתונים על ההתבוללות בקרב יהודים המתגוררים בחו"ל ואינם מקיימים אורח חיים דתי אורתודוקסי מחייבים חשיבה חדשה ושינוי דפוסי פעולה של כל הגורמים הרלוונטיים הנוגעים לעניין. הריכוז היהודי המרכזי, כ־80% מיהדות הגולה, נמצא בארה"ב, כ־58% מהם מתחתנים עם לא יהודים. בחוף המערבי שיעור ההתבוללות מגיע ל־70%.
 

מזווית הראייה של שיקום העם היהודי ושימורו יש רק שתי מילים שבכוחן לשקף את המצב, אחרי כל ה"להבדיל": שואה זוחלת או שואה שקטה. אבל שואה וקוץ בה. בעוד שברמת המאקרו הלאומית, היהודי החילוני בגולה הינו מין בסכנת הכחדה, הרי שברמה האישית של המתבולל שמצא אהבה זו חוויה נעימה. בנעימות הזו עלול העם היהודי לאבד מיליונים מבניו ובנותיו.
 

השאלה היא אם מדובר בתהליך בלתי נמנע, בגזירת שמיים, או שמא יש דרכים לבלום אותו. התשובה היא שאם נסתפק בקינות, קיטורים, דיבורים וכתיבת מאמרים, לא רק שהתופעה לא תיבלם, היא אפילו תצבור תאוצה. אבל אם נרצה באמת, נתעדף כהלכה, נקצה משאבים, נבנה כלים, ננצל אטרקטיביות ויתרונות שיש היום למדינת ישראל ושלא היו לה בעבר - נראה פירות ותהיינה תוצאות.

 

מרכיב מרכזי בסוד שרידותה הפלאית של האומה היהודית נעוץ בביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה". ברגעים הקשים של היישוב היהודי בארץ ישראל ואחר כך של מדינת ישראל, התייצבה יהדות ארה"ב לימינה של מדינת ישראל, כלכלית ופוליטית. ביוזמתה של יהדות ארה"ב העבירו שני בתי הקונגרס כבר ב־1922 חוק שעל פיו ארץ ישראל המערבית מיועדת אך ורק לבית לאומי ליהודים. ב־1944 קיבלה ועידת המפלגה הרפובליקנית החלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (יזם והוביל את המהלך פרופ' בנציון נתניהו), ואחריה קיבלה החלטה דומה גם הוועידה הדמוקרטית שחששה לאבד את הקול היהודי. 
 

ווינסטון צ'רצ'יל השתמש בשתי ההחלטות הללו כדי לקבור סופית את ביצוע החלטת הפרלמנט הבריטי מ־1939, לקיים חמש שנים מאוחר יותר בחירות דמוקרטיות בארץ. וטו בלתי חוקי של צ'רציל מנע הקמת ממשלה ערבית בארץ ישראל. מיותר לציין שההחלטה הראשונה של ממשלה כזו, לו הייתה קמה, הייתה לעצור כליל את העלייה היהודית ארצה. יהדות ארה"ב התגייסה לסייע לנו לסכל את ההחלטה ובהמשך לגרום לנשיא טרומן לפעול על פי מצע מפלגתו, כפי שאושר בוועידה ב־1944 ולתמוך בהקמת מדינה יהודית.
 

כיום, כשקברניטי יהדות ארה"ב אובדי עצות נוכח תהליכי ההתבוללות המאיימים להעלים את הקהילה היהודית בארה"ב, הגיע הזמן שישראל תסייע להם בשימור הזהות היהודית והנחלתה לבניהם ולבני בניהם. בניגוד לרושם ש"מלחמות היהודים" יוצרות לפעמים, השאיפה לשמר את העם היהודי ולעצור את סחף ההתבוללות חוצה מחנות. כך אפילו בקרב הסאטמרים, האנטי־ציוניים, שעל פי אמונתם ייעודם להתבדל ולהתרבות כדי לשמר את העם. ובקוטב השני, הרבנים הרפורמיים אשר מנהלים, ברובם, מלחמת מאסף כדי לצמצם את הסחף, כדי ליצור מסגרות יהודיות, להניע משפחות מעורבות להעניק חינוך יהודי לילדיהן וכך אולי להציל משפחה ועוד משפחה מטמיעה, לדחות בעוד דור את רוע הגזירה. 
 

רשת בתי הספר היומיים סלומון שכטר של הקונסרבטיבים מעניקה חינוך יהודי, אבל רק מיעוט קטן של הילדים היהודים לומד בה. רוב רובה של מערכת החינוך היהודי מורכב מבתי הספר של יום ראשון של הרפורמים. האורתודוקסים מהווים בקושי 10% מיהודי ארה"ב, והמסגרות התרבותיות־חברתיות של הרפורמים ואפילו הקונסרבטיבים אינן חזקות מספיק; רוחבן קילומטרים, אבל עומקן מילימטרים. 
 

אינני מזלזל במאמץ של תנועות אלה. שנים ארוכות של עיסוק בחינוך יהודי בגולה ובקליטת עלייה לימדו אותי, חרף טעמי האישי (כחבר לא דתי בקהילה האורתודוקסית), שבמציאות החיים היהודיים בגולה, קהילות אלו ממלאות תפקיד תרבותי חברתי חיוני. אבל מסתבר שהעם היהודי מצביע ברגליים. הנתונים היבשים מוכיחים שהדרך הטובה ביותר להישאר יהודי בגולה היא לשמור על אורח חיים אורתודוקסי. אבל זה נכון רק כלפי מי שמשתייכים לקהילה האורתודוקסית. היות שלא ניתן לחולל תנועה המונית של חזרה בתשובה בארה"ב, והיות שהמסגרות האלטרנטיביות לא עושות את העבודה, הרי שמי שיכולה לחולל מהפכה היא מדינת ישראל.
 

הנוער מטבעו מחפש אתגרים, ריגושים וחוויות - כל מה שהוא לא בגדר שגרה. פרויקט "תגלית" הינו צעד בכיוון, אבל מדובר בפרויקט קטן מדי בממדיו. צריך לחשוב ולפעול בסדרי גודל אחרים לחלוטין. לייצר מגוון תוכניות הכוללות: קד"צים, שיתופי פעולה עם מכון ויצמן ועם חברות הייטק, יצירת מקומות עבודה אטרקטיביים ופתרונות דיור. בקיצור, הרבה משאבים, מחשבה, תכנון. מבצע לאומי בשיתוף יהדות הגולה על כל אגפיה וזרמיה.
 

לישראל כמדינה חזקה, בעלת כלכלה יציבה, המתאפיינת בחדשנות טכנולוגית, שמכל העולם עולים אליה לרגל כדי ללמוד איך היא עושה את זה - יש הרבה מה להציע. כפי שאנו יודעים להתגייס כשעתיד המדינה נמצא בסכנה, כך אנחנו צריכים להתגייס כשעתיד האומה בגולה נמצא בסכנה. אם תהייה כאן התגייסות מלאה ויוצגו חזון ותוכנית עבודה עתירת דמיון ותעוזה - נצליח לא רק לבלום את ההתבוללות ההמונית של יהדות ארה"ב, אלא אף ליצור מגמה הפוכה של התחזקות, חזרה לשורשים ואף ויתור על הישיבה בגלות ועלייה ארצה.