בעשורים האחרונים צפינו, מי מרוצים ומי מודאגים, בנסיגתה של ארה"ב ממעורבות בעסקי העולם. כשהתפרקה ברה"מ בשנת 1991, דומה היה כי נותר רק כוח עולמי אחד השולט בכיפה. אך ארה"ב החמיצה את ההזדמנות להתבסס במעמדה זה לדורות רבים. קברניטיה לא העריכו אולי כי לאחר התפרקות המשטר הקומוניסטי תשוב ברה"מ, בהנהגת צאר חדש, לעמוד על רגליה, ותתחיל שוב לפעול כמעצמה. בשרשרת הנשיאים האמריקאים: ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה - הדמוקרטים (קלינטון ואובמה) הרימו את התרומה העיקרית לירידת מעמדה של ארה"ב, כשהחליטו לוותר על מעמד "השוטר העולמי". הרפובליקנים לבית בוש אומנם שלחו צבאות למפרץ הפרסי, לאפגניסטן ולעיראק, אך לא זכו להצלחות מדיניות ניכרות גם כשהגיעו להישגים צבאיים. ובמשמרת של בוש הבן הפכה קוריאה הצפונית מדינה גרעינית. ואז הגיע דונלד טראמפ.
לא מדינאי, לא פוליטיקאי, מיליארדר שפשט רגל ושב והתייצב בראש אימפריה כלכלית, מוזר, קפריזי, גס ובוטה, רודף נשים, שהבטיח בססמת הבחירות שלו "להשיב את אמריקה לגדולתה". כססמת בחירות קליטה - היא עבדה. עובדה. כמו רבים מקודמיו גם הוא פיזר הבטחות ביחס אלינו: להעביר את השגרירות לירושלים, להיות מחויב לביטחון ישראל ושלמותה, לחסום את איראן, והוסיף והבטיח לתקן כל מה שקלקל אובמה באזורנו. המחנה הלאומי בישראל רצה בבחירתו בעיקר מחשש מהילרי קלינטון, שהייתה בבחינת סכנה ברורה ומיידית. היא הייתה ממשיכה את מדיניותו של ברק אובמה, שהיה הנשיא העוין ביותר לישראל מאז קרטר. ידענו שאם תיבחר תנסה להוריד את ישראל על ברכיה תוך ניסיון לכפות עלינו מין "הסכם שלום" עם הפלסטינים, שיהיה בגדר אסון לאומי עבורנו.
אבל גם תומכיו הנלהבים בקרבנו קיבלו את הבטחותיו של טראמפ כפי שנהוג להתייחס להבטחות במערכת בחירות, כלומר: לא משהו שאפשר לשלם בו במכולת. והחודשים הראשונים שלו כנשיא באמת לא הבטיחו טובות. אנשי הסגל והיועצים שלו הוחלפו בקצב מסחרר. שערוריות מין, ציוצים מביכים, סתם סקנדלים. טראמפ הסתבך בחקירות פדרליות באשר לקשריו עם רוסיה במערכת הבחירות, והחקירות נמשכות עדיין. פרשנים מדיניים ו"מומחים" לארה"ב הרהרו כאן בקול רם אם טראמפ יוציא את שנתו הראשונה בבית הלבן, המילה "אימפיצ'מנט" (הדחת נבחר ציבור בידי הפרלמנט) הורדה מהבוידעם ומורקה.
המדיניות שהוביל בסוריה אפשרה לרוסיה ולאיראן להתבסס בשטחה, וטראמפ ויתר על סוריה והבטיח להוציא משם את החיילים האמריקאים שהשתתפו בתקיפות הקואליציה נגד דאע"ש. דומה היה שגם הוא שואף לצמצם את מעורבותה של ארה"ב במלחמות רחוקות. ולדימיר פוטין קרא היטב את המפה. הקים בסיסי ים ואוויר בסוריה ותקע מגף בקרקע. גם ששמחתי כשטראמפ שחט בזלזול את הפרה הקדושה של "פתרון שתי המדינות" ופטר את העניין בקלות - מדינה אחת, שתיים, מה שתרצו - קשה היה לדעת מה הוא מכין לנו בחבילת "העסקה" שהוא מתכנן עבורנו, ולאילו ויתורים מפליגים תידרש ישראל.
שחור ולבן, טוב ורע
טראמפ החל לפרוע את התחייבויותיו לישראל קמעא־קמעא. הוא מינה לשגריר את דיוויד פרידמן, שיכול היה בקלות להיות נציג האגף הנִצי בבית היהודי. גם השגרירים המיוחדים שלו למזרח התיכון, חתנו ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, אולי לא אנשי ארץ ישראל השלמה, אבל כאלו שזכו במהרה להיות מוחרמים בחצרות אבו מאזן - שימחו אותנו. לפחות את אלו בינינו הרוצים מדינת ישראל חזקה, היושבת בטח בארץ ישראל בין הירדן לים. ואז הודיע טראמפ על החלטתו להעביר את השגרירות לירושלים, זכה לברכת "יחרב ביתכ" מאבו מאזן ההולך ומתחרפן, ואפילו השמאל הציוני בישראל נאלץ למחוא כפיים.
אז החליט טראמפ כנראה שהגיעה השעה לקיים עוד הבטחת בחירות. להשיב את אמריקה לגדולתה. להפוך מכוח מובל ונגרר לכוח מוביל. בנאומו השבוע, שבו הודיע על פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, הוא עשה זאת. בנאום - שרבים חשבו שבנימין נתניהו כתב עבורו - הוא מנה אחד לאחד את כל פשעי איראן. בבחינת "על שלושה פשעי פרס ועל ארבעה לא אשיבנו". הוא פתח מחדש את החשבון ההיסטורי איתם מימי המהפכה האסלאמית, והמצור על השגרירות בטהרן. חשבון על אלפי האמריקאים שאיראן גרמה למותם ב־40 השנים האחרונות, על הטרור והרצח שזרעה באזור, המיליארדים שהזרימה לחיזבאללה, לחמאס, לטאליבן, על מלחמת האזרחים העקובה מדם שהובילה בעיראק ובתימן, על תעלוליה בסוריה: אחד לאחד. לא שכח כלום. וגולת הכותרת - תוכנית הגרעין שלה. וההסכם המחפיר שחתמו איתם רוסיה, סין, צרפת, בריטניה וארה"ב. הסכם המאפשר לאיראן להתקדם בבטחה אל הפצצה.
עד לנאום טראמפ ברברו בתקשורת מנהיגים ישראלים, בעיקר בדימוס, שהסבירו מדוע ההסכם אולי לא טוב, אבל עדיף על היעדר הסכם. ביטחוניסטים שטענו בלהט שאיראן עומדת בכל התחייבויותיה בהסכם מ־2015, "שהצליח לדחוק את תוכנית הגרעין האיראנית שנים רבות אחורה". הסבירו למה רצוי שטראמפ לא יסתלק מההסכם אלא רק יאיים בסנקציות. שישאיר דלת פתוחה למו"מ עם חסן רוחאני. כשהופיע נתניהו במצגת שלו וחשף את מה שהביאו סוכני המוסד מארכיון הגרעין האיראני הם הזדרזו, כמה הזדרזו, לצעוק "אין אקדח מעשן", כאילו הם נציגי משטר האייתוללות בארץ הקודש; ומיהרו להסביר כי פרישת ארה"ב מההסכם דווקא תקל על איראן לרוץ לפצצה.
וכשהודיעו מנהיגי איראן כי הם ידבקו בהסכם גם אם ארה"ב תפרוש ממנו - לא ראו בכך הבדימוסים הוכחה שההסכם כנראה כל כך טוב לאיראן עד שהם יהיו מוכנים לבלוע כל דבר, ובלבד שההסכם לא יבוטל כליל. גם היהודים המינימליסטים האלה חטפו סטירת לחי כשהאזינו לנאומו של טראמפ. כי הנשיא האמריקאי שרטט תמונת עולם פשוטה: שחור ולבן. טוב ורע. איראן היא הרע המוחלט. והם, יהודים מתוחכמים ומכילים, המסוגלים להבין גם את האויב, ואת המורכבויות, ואת הרע במיעוטו, שכחו בדרך את ההבחנה הפשוטה בין טוב ורע.
טראמפ עשוי במפתיע להתגלות כאחד הנשיאים האמריקאים החשובים. אם יצליח לפרוק את קוריאה הצפונית מנשק גרעיני ולעצור את איראן - יהיה גם ראוי לפרס נובל לשלום. פרס מוצדק, לא כזה שניתן לאובמה כמפרעה תמורת כלום. אני עדיין חושש מתג המחיר שטראמפ עלול להצמיד ל"עסקת השלום" שהוא רוקח עבורנו. חושש עוד יותר כי אין סיכוי שנתניהו יוכל לסרב לו, וגם אם לא ייצא דבר מעסקה כזאת - הסכמה עקרונית של ראש ממשלת ישראל למרכיביה היא כבר בבחינת ויתור מדיני מסוכן. אפשר רק להתפלל שהערבים יעשו עבורנו את העבודה.
היו רבים אצלנו שלעגו לאמריקאים ולא הבינו איך הם היו מסוגלים לבחור להם נשיא "כזה". הם כנראה לא הצליחו לראות בו מה שעשרות מיליונים של אמריקאים ראו. אולי הם לא טמבלים כמו שהם נראים.