לפני כמה שבועות ראיינה אותי מישהי עבור אחד מערוצי הטלוויזיה. הסיבה לראיון הייתה רצון לברר מה מותר ומה אסור ביחסים בין המינים, לאור הצלחתו של קמפיין MeToo#, שגרם לבלבול (כך על פי ההפקה) ביחסים בין המינים. האמת היא שלדעתי אין שום בלבול: גברים שטוענים שמפחיד אותם לרדת לבד באותה מעלית עם אישה, משולים בעיני לחרדים שבטוחים שדי במבט חטוף אחד בירכה החשופה של ריבה לא חסודה, כדי להעבירם על דעתם ועל דתם.
הסברתי לה את עמדתי, כולל העובדה שעם כל כמה שאני בעד הקמפיין, אני חושב שהוא צריך להיות פרוגרסיבי. כלומר, פחות למחוק את רומן פולנסקי או וודי אלן מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי, ויותר ליצור סביבה שוויונית שבה נשים רבות יותר תהיינה בעמדות כוח שהיו שמורות פעם לגברים בלבד. או בגיור של התופעה: יותר נשים בעמדות הכרעה במערכת הביטחון למשל, ופחות שיימינג לאלוף שלפני 40 או 50 שנים צבט או לא בישבנה של הפקידה שלו.
המראיינת האזינה לדברי ברוב קשב, ולאחר שכבתה המצלמה אמרה לי: "אתה יודע איך קוראים למה שעשית לי עכשיו? הסגברה! הסברת מנקודת מבט של גבר מה אני צריכה לעשות כדי לייעל את המאבק שלי!".
מה אומר לכם, קוראים נכבדים? אכן מילים כדורבנות! הנה קם לו הגבר, ולא רק שיש לו החוצפה לגלות הבנה למאבק של נשים, אלא שהוא אף משיא להן עצות כיצד לנהל אותו! שקלתי בחום להתבייש על מיזוגניותי הממארת ולהתנצל על התקיפה המחשבתית שביצעתי בעורף האויבת, עד שנזכרתי שהסיבה שהשיחה הזאת התקיימה מלכתחילה, היא רק כי היא ביקשה שאפנה שעה מחיי כדי שהיא תוכל לבוא, חמושה בצוות צילום, במטרה שאחווה את דעתי על אחד הקמפיינים התקשורתיים המוצלחים ביותר של השנים האחרונות.
מעבר לעובדה שהמקרה הזה מלמד על טקטיקה נפסדת שהתפתחה בתקשורת בשנים האחרונות, שלפיה מראיינים מישהו לכאורה בגלל הרצון לשמוע את דעתו, אבל רק בתנאי שהיא תתאים מראש לאג'נדה של המראיין - היא משקפת את המהירות שבה אימץ קמפיין חיוני ומוצלח את הטקטיקה שתיקרא להלן "הפולנייה הנעלבת".
לא מוכרחים להיות ממוצא פולני כדי להיות "פולנייה נעלבת". למען האמת, לא מוכרחים להיות אפילו אישה. צריך פשוט לקדש את המאבק ולא את התוצאה הסופית, כדי להגיע למקום הזה שבו כל מה שאתה מייחל לו הוא שהצד השני יתנצל.
זה יכול להיות מי שמנהל מאבק עדתי בשם המזרחיים ומצפה להתנצלות על שיכונם במעברות. נכון שתשובה לגיטימית לאחד כזה יכולה להיות משהו כמו: שמע, גבר, נעשו טעויות איומות בישראל הצעירה, אבל רובן נעשו בתום לב. אני בטוח שזו הייתה טראומה לעלות ארצה לבוש בבגדיך הטובים, ואז לחטוף סילון של די־די־טי בפרצוף או לראות את ילדיך "מוסללים" לחינוך מקצועי, אבל תבין, יא סאלח, פה זה ארץ ישראל הצעירה של שנות ה־50, שהייתה עסוקה בעיקר בהישרדות, וחלק מהאנשים שאליהם אתה בא בטענות על שלא הבחינו בהשפלתך, היו עסוקים בלהתעורר בלילה בגלל חזיונות של אהוביהם שנרצחו לנגד עיניהם. אגב, הם לא עשו את זה ממרומי הפנטהאוז שלהם, אלא - לפחות בהתחלה - מהפחון הסמוך במעברה.
כן, זו בהחלט תשובה לגיטימית, אבל תכלס גם בה יש סוג של משהו מתקרבן ולכן אנסה להיות פרקטי ולשאול: סבבה - מעברות, הסללה, קיפוח, הכל טוב ולא יפה, אבל עכשיו תאמר לי, בבקשה (אם אתה רוצה לקדם פה משהו), איזה צדק אתה רוצה בשביל הילדים שלך, לא בשביל ההורים שלך. סבבה?
לפעמים נדמה לי שכולנו לוקים בתסמונת "הפולנייה הנעלבת": קחו למשל את התביעה האוטומטית שיש לנו מכל גרמני בן זמננו, לקחת אחריות על פשעי הנאצים ולסגל לעצמו עמדה מתנצלת מראש בכל מפגש עם יהודי, רק מפני שהוא מצאצאי המרצחים ואנחנו מצאצאי הקורבנות. זה אידיוטי בעיני בערך כמו לשנוא יהודים על כך שעל פי מקורות היסטוריים מסוימים, "אנחנו" היינו אלה שגילינו לרומאים היכן מסתתר ישוע בן מרים ויוסף, זה שהחבר'ה כינו "ישו".
אז הנה לכן ולכם, גם הסגברה, גם אשכנזגברה וגם יהודגברה בכרטיס אחד!
מי שרוצה, כנקמה, לשבת לבד בחושך, רשאי לעשות כן; מי שרוצה לעשות שינוי יחד איתי, תפאדל; מי שרוצה לעשות שינוי על חשבוני, יגלה שגם למגזר המכונה "פריבילגי" יש יצר קיום משלו. ומי שרוצה ממני רק התנצלות, כדאי שייקח מספר: בתור גבר־לבן־מעמד בינוני (השלימו בעצמכם כל תואר שנראה לכם פריבילגי דיו כדי לתבוע ממנו התנצלות), די עמוס אצלי לאחרונה.