מה שכבר מוגדר בעולם כ"טבח השגרירות" הוא בלתי מקובל, בלתי נסלח ובלתי ניתן להסבר, ולא יועילו כל ההסברים, הנימוקים וההתנצלויות. נכון, שליט סוריה בשאר אסד טובח בעמו זה שבע שנים, סעודיה מפציצה בתימן, נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה מתיר למשטרה שלו לירות ברחוב ללא משפט בכל חשוד בסחר בסמים, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין סיפח את קרים – והעולם שותק.
אז למה התגובות כלפי ישראל כל כך שונות? משום שהיא באמת שונה. ישראל מתהדרת במעמד של מעוז הדמוקרטיה במזרח התיכון ומוערכת בזירה העולמית כמדינה מפותחת עם הישגים מרשימים בטכנולוגיה, בחקלאות וברפואה. אלא שלמעמד הזה יש מחיר. הוא בא עם מחויבויות ועם כללי התנהלות, שהרבה מדינות פטורות מהם.
לכן באירועי שלשום על גבול הרצועה ישראל נתפסת כסטודנט מצטיין שהדהים את מורו כשנכשל בבחינה חשובה, כמנתח מעולה שחולה מת תחת סכינו, וכאיש ציבור אהוד ומוערך שנחשף כמתעלל בנשים.
הירי במפגינים פלסטינים אינו הולם את מעמדה של ישראל בעולם. שום הסבר להרג של 60 פלסטינים לא רק שאיננו מתקבל, אלא עוד מעצים את הגינויים והמחאות נגד ישראל. גם החיבוק האמריקאי והצהרת הבית הלבן שהאשים את חמאס רק מגבירים ומלהיטים את הגינויים והמחאות, משום שבעולם לא אוהבים את הנשיא טראמפ, בלשון המעטה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפאר בכך שמדינות נוספות צפויות להעביר את שגרירויותיהן לירושלים. ביג דיל. הבעיה היא שגם 20 שגרירויות בירושלים לא ירככו את הגינויים והמחאות בעולם על תקרית דמים בהיקף שהתרחש שלשום. מה הפלא, איפוא, שישראל הודיעה כי היא דוחה את מועמדותה לחברות בלתי קבועה במועצת הביטחון. הנימוק לדחייה הוא ש"ארצות ידידותיות ובנות בריתה של ישראל" הציעו לה לסגת מהמועמדות. ואלו הן הארצות ובנות הברית שאינן מוכנות לקבל שום הסבר למה שמכונה "טבח השגרירות".